תומר דבורה פרק א, ו (רבי משה קורדוריבו)

רָאוּי לָאָדָם לְהִתְנַהֵג, אַף אִם רָאָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לוֹ רַע וּמַכְעִיסוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ צַד טוֹבָה, שֶׁמֵּטִיב לַאֲחֵרִים, אוֹ מִדָּה טוֹבָה, שֶׁמִּתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, יַסְפִּיק לוֹ צַד זֶה לְבַטֵּל כַּעְסוֹ מֵעָלָיו וְיִרְצֶה לִבּוֹ עִמּוֹ, וְיַחְפֹּץ חֶסֶד, וְיֹאמַר "דַּי לִי בְּטוֹבָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ". וְכָל שֶׁכֵּן בְּאִשְׁתּוֹ

נקודה למחשבה:
אין טוב שעשית שהולך לאיבוד … בעיקר אם עשית אותו לטובת מישהו יקר.

אשריך בכל פעם שפתחת עיניים לראות הטוב שבסביבתך, אשריך בכל פעם ששתקת כאשר לא טוב קרה לך.

ואם במריבה הצלחת לא לכעוס – אתה ברמת מלאך, אך ברמת צדיק תחשב אם הצלחת להחזיק בטוב שבשני, גם בשעת המריבה עצמה.

העצה:
לפעמים החלון נשאר פתוח
ורוח הבחוץ נכנסת לתוך הבית.

דע שאישתך – הכי אוהבת אותך!
דעי שאין דעת בעלך עליך כדעת הסביבה… ואתם המבינים שתפקיד האהבה לחבר ולא להפריד.

אשריכם גדול בכל פעם שזכיתם לבחור לראות את הטוב שבשני במקום את התקרית.