לפעמים, כשאני מרגיש שרוח הסערה מתגברת,
כשמחשבות שוטפות את הראש והתאוות מרעידות את הגוף
כשהייצר עומד לי בפינה של הראש, מחייך את החיוך העקום שלו
ואומר: “אתה רואה? אמרתי לך,זה לא ילך, אין לך תקווה.
אתה גם שקרן. לפחות אל תהיה שקרן. אתה כותב יפה,
מדבר יפה, אבל כמה מהעצות שאתה מביא מהרבה שלך אתה באמת מקיים?
תראה איזה חלש אתה, איזו דלה עבודת השם שלך. עזוב אני אומר לך, זה לא ילך.”
כשעוד שנייה כבר “טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד”, אני בורח אל אבא (איזה חסד!),
אני מספר לו מה עובר עלי והוא מקשיב, נותן לי לשפוך ואז מזכיר לי את הַפַּכִּים הקטנים.
“וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר” (בראשית לב כה)
ופרש”י – “וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב – שָׁכַח פַּכִּים קְטַנִּים וְחָזַר עֲלֵיהֶם
[מִכַּאן שֶׁצַּדִּיקִים חָסִים עַל מָמוֹנָם, שֶׁלֹּא יִשְׁלְחוּ יְדֵיהֶם בְּגֶזֶל] (חולין צ”א ע”א).”
זה מה שסבא יעקב עשה, ערב לפני המפגש עם עשו,
כשהוא יודע שהיצר הרע וחילותיו באים לסחוף איתם את הכל,
כשנראה שהכל אבוד ואין לו באמת אחיזה בשום דבר שכבר זכה לו,
כשהוא נזכר בדרך לחרן, איך עבר את הירדן בלי כלום פרט למקל ההליכה הפשוט שלו,
ומבין מחדש, איך שום דבר לא שלו, איך הכל בחסדי השם ובמתנת חינם
וכמו שזה בא, זה יכול ללכת.
אבל את זה שהוא כאן, את זה שהוא עכשיו שופך את ליבו לפני רבש”ע,
את זה אי אפשר לקחת, זה שלו מעכשיו ולנצח נצחים.
עכשיו, כשהוא בשדה משיח את ליבו, כשהוא חוזר להיות יעקב הפשוט,
בלי כל העשירות, בלי הנשים, הילדים, העבדים והשפחות,
בלי האשליה שכל זה, זה מי ומה שהוא,
מתגלה נקודת האמת הפשוטה: אני מתפלל לאבא שבשמיים.
זה מי שאני ומה שאני, לא יותר, אבל גם לא פחות.
וזו הבחינה, היא בחינה של צדיק אמיתי,
כמאמר חז”ל שמביא רש”י – שהצדיק חוזר על הַפַּכִּים הקטנים שלו,
היינו אל נקודת האמת שלו ולא שם את עצמו להיות כבעלים של כל העשירות שקיבל,
שלא יהיה כגוזל לאביו שבשמיים.
וזו הבחינה של “בקי בשוב”, בחינת “וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ” (תהילים קלט ח),
היינו שהאדם יודע שבכל המקומות, השי”ת עמו, איתו ואצלו
וזה עיקר חשיבותו וגדולתו של האדם, שה’ הגדול והנורא יורד איתו בכל הירידות
ורוצה בתפילתו ובהתגלות ליבו.
ועל כן כל זה נעשה ע”י שעבר יעקב במעבר יב”ק, ואז חזר לאחוריו,
כי יב”ק הוא בחינת “בקי” ומה שחזר לאחוריו והשאיר את כל עשירותו וגדולתו,
שה’ חנן אותו הוא בחינת “בקי בשוב” (וראה כל זה בליקוטי מוהר”ן ו).
ועל ידי זה דייקא, זה לשם “ישר-אל”, היינו שזהו היושר האמיתי,
שידע האדם את גדולותו ומעלתו האמיתית שהיא בחינת הַפַּכִּים הקטנים,
בחינת נקודת האמת שבלב ושלא יהיה גוזל כלפי אביו שבשמיים
ולא יתלה את ערכו וחשיבותו בשום דבר שבעולם, אלא באותה נקודה
פשוטה ואמיתית שיש בשיחה בינו לבין קונו.
ועי”ז זה יכול להתגבר על שרו של עשו, בחינת רוח סערה
ולקבל עוד עשירות וכלים להשפיע לעולם מהנקודה הפנימית שלו,
שזו הבחינה של “בקי ברצוא”, היינו שידע שאין לו שום גדולה ושום אחיזה
ואחיזה מצד עצמו, בעשירות שמקבל מהשי”ת וכל עניינה היא רק להשפיע
ולגדל אחרים ולהראות להם את נקודת האמת שבתוכם.