חיזוקים לפרשת ויקהל

אחת המלחמות הקבועות שמתנהלות בעולם ובתוכנו, היא המלחמה בין החכמות.

כשאני לדוגמא כותב כאן, יש בי קול שאומר: “תחשוב איך אתה מגיע לכמה שיותר אנשים,
איך תגרום לאנשים לפתוח את המייל עם איזה כותרת מתוחכמת ואיך לייצר כמה שיותר תגובות”.

מצד שני יש קול אחר, 

שקט יותר, אבל בעל עוצמה שאומר: 

“מספיק אחד…. מספיק אדם אחד, שיזוז לו משהו קטן בלב, 

שיהיה לו הרהור תשובה וזה בכלל לא משנה אם תדע מזה, או לא.”

“החוכמות החיצונית” – הן אלה שמטרתן להשפיע על העולם החיצוני לנו. 

בבסיס שלהן, יש את התפיסה שהאדם, 

ביכולותיו ובשכלו, יכול לעשות הכל, 

לבנות הכל, להרוס הכל ולתקן הכל.

אלה חכמות שמשאירות מעט מאוד מקום, אם בכלל, לאמונה.

“כוחי ועוצם ידי, עשו לי את החיל הזה” (דברים ח’ יז’).

כשיטה, הן מתגלמות בכל תחום עשייה אנושית: 

המדע, הרפואה, ההנדסה ואפילו תפיסות רווחות בפסיכולוגיה, 

מתמקדות בשינוי חיצוני.

“החכמה הפנימית”, חכמת הלב,

שואלת שאלות אחרות לגמרי: 

“איך אני מצמצם את הפער בין החיצוני לפנימי? 

בין מה שיש לי בלב, לדרך שבה אני מבטא את זה בעולם? 

איך אני יכול לצמוח מבפנים? 

מה עוצר אותי בדרך ולמה? 

מה מכסה את הלב שלי ומה יכול לעזור לי, 

לפתוח אותו לאנשים אחרים?”

החכמה הפנימית מבינה, 

שהשליטה שלנו בעולם החיצוני, היא אשליה. 

היא פשוט דרך של הבעל דבר, למשוך אותנו באף, 

כדי שלא נשאל את השאלות האלה, 

כי הדבר האחרון שהוא רוצה, הוא שנבין מי אנחנו באמת.

הרי התיקון החיצוני של העולם, 

הוא מהלך ללא סוף – בעיה אחת נפתרת ואחרת צצה ולכל “פתרון” 

יש תופעות לוואי שלא ניתן לצפות.

מי יכול לבנות משכן?

אל מי משה רבינו פונה, כדי לעסוק במלאכת בניית המשכן?

הרי לכאורה, כשמדובר בבניין כ”כ חשוב, 

היינו מצפים, שהוא יביא את המהנדסים הכי טובים, 

את הבנאים הכי מיומנים ואת המודדים הכי מדוייקים.

אבל לא. הקריטריון לקבלה לעבודה במשכן היה “חכמת הלב”:

“וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'” (שמות לה’ י’)

“וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה…” (שם, שם, כה’)

“וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים” (שם,שם שם)

“…מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן…” (כנ”ל)

המשכן, נקודת החיבור בין העליונים לתחתונים, 

המקום בו השכינה יורדת אלינו ואנחנו ניגשים אליה, 

כדי לשפוך את הלב, כדי להתקרב וכדי להתחבר.

המקום שבו כל אחד מאיתנו יכול להתגלות ולגלות מי ומה הוא באמת. 

את זה בונים עם הלב.

ובאמת, כל דבר שאנחנו בונים ויוצרים, 

יכול להיות סוג של משכן.

אנחנו רק צריכים לשאול את עצמנו: 

“מה המטרה שלי? האם אני מנסה לעזור? 

להתחבר? להשתמש בכוחות וביכולות, 

שניתנו לי במתנת חינם, כדי להיטיב?”

או שאולי מה שבא לי בעצם זה “לנצח”, “להוכיח”, 

או לגרום לאנשים אחרים לעשות כרצוני?”

האם אני בא כדי לתת את מה שיש לי לתת מתוך אמונה, 

שאקבל את מה שאני צריך לקבל, 

או שאני בא לקחת מאחרים 

ומבין שאין ברירה וצריך לתת משהו בתמורה?

זו מלחמה שיש בעולם והיא חיה גם בתוכי 

ובתוך כל אחד ואחת מאיתנו.

אנחנו יכולים לבחור, לאיזה קול אנחנו מקשיבים יותר.

—–

“וּבֶאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת, אֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ חָכְמוֹת בֶּאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת – צָרִיךְ לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבֹד אֶת ה’ בִּתְמִימוּת בִּפְשִׁיטוּת גְּמוּר, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, וְזֶה הִיא הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַחָכְמוֹת – לִבְלִי לִהְיוֹת חָכָם כְּלָל, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין חָכָם בָּעוֹלָם כְּלָל, וְאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהָעִקָּר הוּא – כִּי “רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי (הקב”ה רוצה את הלב)” ליקוטי מוהר”ן חלק ב’ מד’