כל מילה, כל פסוק וכל פרשה שכתובה בתורה הקדושה, כתובה עלי וכתובה עליך.

זו הדרך שהנחיל לנו רבינו הקדוש, בלימוד התורה בבחינת:

“במגילת ספר כתוב עלי” (תהילים מ’ ח’).

והנה, מסופר בפרשה שלנו, על שני צדיקים נשגבים,
שרפי קודש, נדב ואביהוא בני אהרון,שמרוב בערת ליבם אל ה’ יתברך,נכנסו להקריב קטורת זרה, אשר לא ציווה אותם ה’.

הם הרי ידעו מה יקרה, זו לא שאלה.
פשוט לא היה אכפת להם – 
הם רצו קרבת ה’ והיו מוכנים למסור את נפשם עבור זה.

סיפור מדהים, אבל איך זה שייך אלי?

הרי אני לא עומד אפילו בניסיון קל שבקלים, כל שכן למסור נפש ממש!
ואם הלב שלי בוער, הוא בוער בעוונותי לתאוות ולא לקדושה.

אז מה לי ולהם?
ובשביל מה מספרים לי את הסיפור הזה?
אבל האמת לאמיתה היא, שהסיפור הזה שייך אלי ואליך מאוד.

אנחנו אולי חושבים שאנחנו אולי “קרירים” בעבודת ה’,
אבל הקרירות הזו, היא אולי העדות הגדולה ביותר,
דווקא לבערה הפנימית היוקדת שיש בנו וכך כתב רבינו:

“כִּי לְפִי אוֹר לַהֲבִיּוּת הַלֵּב שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי אִי אֶפְשָׁר לְהִתְגַּלּוּת מֵהַמִּדּוֹת 
כִּי אוֹר לַהֲבִיּוּתוֹ, הוּא עַד אֵין סוֹף הַיְנוּ אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית לִתְשׁוּקָתוֹ” (ליקו”מ חלק א’ תורה מט’)

מה רוצה יהודי, מה רוצה יהודיה באמת, אם לא לעבוד את ה’ במסירות נפש?

רק שקשה וכבד להוציא את הרצון הזה לפועל. יש התנגדות גדולה, בפרט בדורנו כפי שכולנו יודעים בנפשנו.
אנחנו קמים כל בוקר עם הרצון ומתרסקים וזה כואב,
זה שורף אותנו מבפנים, ממש כמו האש ששרפה את נדב ואביהוא.
רק שאנחנו מתמודדים עם השריפה הזו כל יום מחדש

וכמה אפשר? כמה אפשר לחיות בשברון לב כזה?!

ואז אנחנו מתחילים לפתח כל מני “הגנות” ללב שלנו, או בלשון הקבלה “קליפות”. 
זה באמת עוזר לנו לחוש פחות כאב, אבל גם חונק ומרחיק אותנו מהבערה הפנימית שלנו

ואנחנו נהיים קרירים, בבחינת:

“זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:” (דברים כה יז’ – יח’).

אבל, אחי ורעי, דעו לכם,
שרבינו מגלה דבר מדהים!

“כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום.”, כך כותב רבינו בפתח תורה ו’.

גם זו נראית לכאורה שאיפה נעלה, השמורה רק לצדיקים נשגבים, אבל לא כן היא!
הרי כשאני מתבונן על עצמי, על ריחוקי מן הקודש ומעבודת ה’,
על כל העברות, חטאים ופשעים שלי,

זה מה שמתגלה:

אני לא צדיק,
אני לא למדן,
אני לא איזה בעל תפילה שמתפלל בדבקות ובהתפשטות הגשמיות,
בקיצור, אני לא שום דבר בעבודת ה’.

כמו שזה נראה עכשיו, בדרך העולם, אני גם לא אהיה
(למרות שברור שאצל השי”ת הכל אפשר).
אז כשאני קם בבוקר ומוריד רגל ימין מהמיטה לפני רגל שמאל,
לכבוד מי אני עושה את זה?

הרי אף אחד בעולם (כולל אני בעצמי),
לא ימחא לי כפיים על זה.

אם אני חוטף פסוק תהילים,
לכבוד מי זה?

אם אני מברך “אשר יצר”, או ברכת המזון,
אפילו כמו שאני מברך בלי שום ישוב הדעת,
לכבוד מי זה?

כל זה אני עושה לכבודו, כדי לעשות רצונו 
וכך אנחנו זוכים בכל יום לקיים את העבודה הנשגבת הזו של:

“למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום“

אתם מבינים?
הקטנות שלנו, הריחוק שלנו, הוא דייקא עצם גדולתנו,
שבתוך כל הקרירות, בתוך כל הגלים השוטפים של החיים,
אנחנו אוחזים במשהו, קטן ככל שיהיה (כאילו יש דבר כזה “קטן”בעבודת ה’)
ועושים הכל לכבודו בצורה הכי נקיה שיש.

אשרינו, אשרינו ומה טוב חלקנו!
יש לנו הרבה הרבה על מה לשמוח,
כי דווקא בדור הזה, אפשר לעשות עבודות גדולות כאלה,
בלי שום גאווה וכבוד עצמי

וכמה יקר וכמה חשוב וכמה נחת רוח
אני ואתה ואת, עושים לפניו בכל יום ובכל עת ובכל שעה.

זוהי מסירת נפש ממש כפשוטו והיא כל כך חשובה,
שהקב”ה טרח לכתוב לנו את הסיפור הזה בתורה הקדושה, כדי שנלמד ונתחזק ממנו.

שבת שלום