איזה כיף זה פורים אה?
מקרא מגילה, מתנות לאביונים, סעודה, ילדים מתחפשים, משלוחי מנות, תחפושות נקרעות, אורחים מאחרים, ילדים בוכים וההוא לא הספיק לקרוא מגילה

האישה מתעצבנת כי הבעל שיכור הילדים מציקים וגשם ובלאגאן….

איזה כיף, אה?

ברור שנהיה שמחים ככה, לא?

האמת היא, שכל זה, כל הפורים הזה, זה משל לחיים שלנו בעולם הזה.

את אותה שאלה, אפשר לשאול על כל יום ויום בחיים שלנו.

כל יום אנחנו נלחמים בבחינה של “שלא כסדר”,

שהדברים לא הולכים כמו שאנחנו רוצים.

ועם כל זה, אומר לנו רבינו הקדוש:

“מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!”.

אבל רבינו לא משאיר אותנו לבד בסיפור הזה,
הוא גם מלמד אותנו איך אפשר להיות שמחים מתוך כל הבלאגאן.
למעשה, לנושא הזה בדיוק, הוא הקדיש את שיא היצירה שלו בעולם:
המעשה משבעת הקבצנים.

“ומה אתם יודעים, איך שמחים מתוך מרה שחורה?
אספר לכם איך היו שמחים”.

כך פתח רבינו את המעשיה הקדושה.

מי שמתבונן בסיפור, יכול לראות שכל אחד מהבעטלרז,
בא ללמד אותנו עצה אחת מרכזית:

הקבצן העיוור, מלמד אותנו שלא להסתכל בכלל בעולם הזה ומה שנעשה בו.

החירש – שלא לשמוע ולא להקשיב לדיבורים על החסרונות שיש בעולם.

כבד הפה – מלמד אותנו להוציא דיבורים של שבח והודאה לקב”ה ומתוך זה, לראות את כל הטוב שיש בעולם.

בעל הצוואר העקום – מלמד אותנו את אומנות הניגון המביא לשמחה מתוך לב נשבר.

בעל החטוטרת – מזכיר לנו שכל דבר  שאנחנו עושים בעבודת ה’, הוא בבחינת “מעט המחזיק את המרובה” ואפילו להוריד רגל ימין לפני רגל שמאל, כשאנחנו קמים בבוקר, זה אור אינסוף.

הקבצן ללא הידיים – מראה לנו את כח התפילה והאמונה, בבחינת ויהיו ידיו אמונה “וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ” (שמות יז’ יב’).

כל אלה עצות אמיתיות ופלאיות. אשרי מי שאוחז בהן.
רק שרובנו מצליחים להחזיק בהן מעט ואז נופלים שוב לבחינה של “לא כסדר” –
לבלאגאן של החיים ששוטף אותנו.

העצה האחרונה, מעל כל העצות, נמצאת את הבעטלר האחרון,
הקבצן ללא הרגליים.
רק שאת הסיפור שלנו, רבינו לא סיפר.

אבל, אם שניה נתבונן במעשה ובכלל בתורת רבינו,
נראה שיש גם לכך רמז.

המעשה מתחיל בבן המלך, שנפל לעצבות ומרה שחורה,
בגלל שנתן לשכל ולחכמות להוביל אותו.

הוא ניסה בעצמו להבין, לפרש ולשנות את העולם.

ובאמת, קשה מאוד להתנהל בעולם בלי שכל וחכמות,
בלי לנסות להגדיר את המציאות שלנו לפי טוב ורע,
אמת ושקר, צודק וטועה, מרדכי והמן.

כל עוד נבחן את העולם במושגים האלה,
לעולם נהיה בסכנה של נפילה לעצבות.

על כל סיבה שנמצא להיות שמחים,
הבעל דבר יתן לנו 100 סיבות להיות עצובים.

ולכן, רעים אהובים, העצה מעל כל העצות,
היא עצתו של הקבצן בלי הרגליים:
לרקוד, לקפוץ, למחוא כפיים,
להכניס את עצמנו למצב של שמחה דרך הגוף,
כי הגוף לא מבין ולא אכפת לו מסיבות ומחכמות,
הוא לא מבין מה זה “כסדר” ו- “לא כסדר”,
הוא לא יודע להבדיל בין המן למרדכי.

כל מה שצריך זה לקום עכשיו (כן עכשיו!),
להתחיל לקפוץ ולמחוא כפיים, לשיר איזה שיר
ולהיות שמחים – זה ממש ככה פשוט וזמין.

“כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף.” (ישעיהו נה’ יב’)