ואנחנו אומרים “צדיקים במיתתן נקראו חיים” (ברכות יח.)

היינו שאפשר להיות “חי” גם בלי לנשום. אבל מה זה אומר להיות “חי”?

 

יש מי שיאמר: “לחיות זה להתרגש, זה לעשות ולפעול,

לחוות את העולם הזה עם כל מה שיש לו להציע, לטעום מהכל

ולפרוץ כל גבול”.

ויש שיאמרו: “אין חיים אלא תורה ורק חיים על פי התורה ומתוך לימוד התורה,

נקראים חיים”.

ובשניהם יש צד של אמת וצד של שקר, כן, גם באמירה השניה.

 

בואו נדבר שניה ת’כלס:

יש אנשים שחיים חיים, שלכאורה מלאים בתורה ובמצוות,

אבל מרגישים מתים מבפנים, בלי שום חִיוּת בתורה שלהם (או בכלל).

אדרבא, נפשם זועקת ומתקוממת כנגד התבנית שאליה נדחקו,

על ידי מערכת שלמה של ציפיות, לחצים והתוויות,

שהופנמו עם הזמן והפכו לקליפות על הלב.

 

וזה קורה, לא רק בעולם התורה. זה קורה לכולנו,

כל הזמן, באינספור מדרגות שונות.

 

יקומו האיש, או האישה, שיכולים להעיד על עצמם,

שמעולם לא עשו, או אמרו דבר, רק כדי לרצות אדם אחר,

שמעולם לא דחקו והשתיקו את שביקש ליבם, כדי להיחשב

בעיני אחרים, כדי לזכות לכבוד, להערכה ומעל הכל לאהבה.

 

ובכל פעם שעשינו זאת, בכל פעם שוויתרנו על הלב, ויתרנו קצת

גם על החיים. כן, המשכנו לנשום, לעשות, לפעול, רק שאנחנו כבר לא

חיים את החיים שלנו, אלא של אחרים.

 

ויותר ויותר מזה, כי לפעמים, אותה מערכת של ציפיות ודרישות,

לא מגיעה מאף אדם אחר בעולם, אלא ממי שהייתי אתמול,

או מי שאני חושב שאני צריך להיות בעתיד, רק שגם להם,

אין תמיד קשר למי שאני עכשיו.

 

ולחיות חיים מתוך ציפיות של אחרים, מרגיש לנו קצת כמו מוות,

כי ככל שהלב מכוסה בעוד ועוד קליפות של בושה, של אשמה ושל פחד,

ניטלת מאיתנו האפשרות להרגיש גם שמחה, אושר, אהבה וחיבור.

ואז לא מרגישים טעם בשום דבר.

 

אלא שהלב מבקש חִיוּת, מבקש להרגיש. אז מגיע הבעל דבר

ומפתה אותו בריגושים הקלים והזמינים של העולם הזה ותורת החיים נשתכחת

והחיבור למקור החיים, נטמע בתוך הסתרות שבתוך הסתרות.

 

ועל כן העצה הראשונה הנ”ל, שמכוונת לקבל חִיוּת מהעולם הזה, אין בה כלום

והשניה, שמדברת על חיים מתוך קדושה מחייבת אותנו לדבר אחר.

 

ודבר זה, הוא התפילה והשיחה הפשוטה בין האדם לבין קונו.

כי על ידי התפילה, יכול להתברר ולהתגלות הלב מתוך הקליפות

ומתעוררת עצמיותו של האדם, שהיא נשמתו הקדושה

ומתגלים רצונותיו האמיתיים.

ועי”ז מתגבר חשקו ותאוותו אל מקור החיות האמיתי ומתאווה לקיים תכליתו

ולהוציא רצונותיו הטובים והאמיתיים מהכוח אל הפועל

ומוצא עצות אמיתיות בתוך התורה, איך לחיות את חייו

באמת ומתבונן ומשתאה ורואה איך הקב”ה מוליכו אל התכלית האמיתי

ונושרות הקליפות מהלב.

 

וזהו מה שאמר דוד המלך ע”ה:

“תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה” (תהילים קט’ ד’).

היינו שדייקא מאהבתו של האדם ומתוך הרצון שלו לחיבור,

נעשות הקליפות שעל הלב, בחינת הסתרת עצמיותו ונשמתו

וזו מתגלה בחזרה, מתוך התפילה דייקא.

 

אז יכול להאדם להתעורר בשמחה ובהשתוקקות גדולה אל הקדושה,

ומתבונן ומשתאה, כיצד הקב”ה מוליכו ומנהיגו בכל צעד, בדרך שהיא רק שלו

ואין לו עוד צורך ורצון ללכת בדרכם של אחרים

ומגודל השמחה וההשתוקקות שנעשית, יכול להלל ולשבח ולהודות לקב”ה,

על כל מה שעבר ועובר.

 

נמצא שכל חִיוּתו של האדם מגיעה מן התפילה דייקא,

ואז ממשיך ומעלה ומכניס את כל חייו בתוך תפילתו,

וזהו מה שאמר ר’ יוחנן בגמרא:

“ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו” (ברכות כ”א.)

היינו שיכניס האדם את כל היום שלו, אל תוך התפילה.

 

“וְזֶה פֵּרוּשׁ: “אֲהַלְּלָה ה’ בְּחַיָּי” הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת וְזֶה ‘בְּחַיָּי’, 

בְּחַיָּי דַּיְקָא הַיְנוּ שֶׁאֲנִי חַי מֵחַיִּים שֶׁלִּי, שֶׁאֵינוֹ נִצְרָך לְחִיּוּת שׁוּם אָדָם, 

כִּי ‘הַנִּצְרָך לַבְּרִיּוֹת חַיָּיו אֵינָם חַיִּים’ הַיְנוּ שֶׁאֵינָם חַיִּים שֶׁלּוֹ, 

כִּי הוּא חַי מֵאֲחֵרִים אֲבָל כְּשֶׁאֵינִי נִצְרָך לַבְּרִיּוֹת 

וַאֲנִי חַי חַיִּים שֶׁלִּי אֲזַי אוּכַל לְהַלְּלוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בֶּאֱמֶת”

(לקוטי מוהר”ן סו).

 

וזהו “וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה” 

(בראשית כג’ א’)

ופרש”י: “”שני חיי שרה” – כולן שווין לטובה”,

היינו ששרה חייה חיים שלה ואע”פ שעברה מה שעברה בבית פרעה ובבית אבימלך,

לא נסתתרה נשמתה בין הקליפות וחייה חיים שלה ויכלה להודות ולהלל לה’ על מה שעברה,

כי הכל קרבה אל התכלית האמיתי.

 

וזהו “צדיקים במיתתן נקראו חיים”, היינו שממשיכים חיותם מחי החיים, ע”י התפילה

ואינם נזקקים עוד לחִיוּת מן הגשמיות כלל.