"מלך אחד אמר בלבו מי ימצא שלא יהיו לו לדאוג יותר ממני, כי יש לי כל טוב ואני מלך ומושל, והלך לחקור אחר זה.
והיה הולך בלילה והיה עומד אחורי הבתים להקשיב ולשמוע את דברי העולם. והיה שומע דאגות כל אחד, שזה אינו הולך לו כסדר בחנות, ואחר כך הלך לבית אחר, ושמע שיש לו דאגה שהוא צריך להמלכות, וכן שאר כל הדאגות של כל אחד ואחד.”
כך מתחיל רבינו את המעשיה הידועה: “מעשה מביטחון”.
והשאלה העולה כבר מפסקה זו היא: אם אתה באמת מלך, אם באמת יש לך כל טוב,
מה אכפת לך אם יש מישהו שיש לו פחות דאגות משלך?
הרי זו בעצמה דאגה!
אנחנו מדמים בנפשנו, שאם נשיג את הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים,
שאם רק נהיה משהו שאנחנו מדמיינים שאנחנו צריכים להיות,
אז נהיה שמחים וחסרי דאגות.
רק שבינתיים, זה ממלא אותנו בחרדות ובדאגות ובעיקר
מונע מאיתנו לראות את מה שכבר ישנו ולשמוח בו.
ובאמת, לא צריך שום סיבה כדי להיות שמחים.
השמחה היא לא תוצאה, השמחה היא פשוט המצב הרגשי הנדרש,
כדי לעבוד את ה’, באומנה, בפשיטות ובישוב הדעת.
אדרבא, אם נחפש בסיבות, אם נחפש בעזרת השכל,
היצה”ר יתן לנו את כל הסיבות בעולם להיות עצובים.
הוא יזכיר לנו את כל החסרונות שלנו,
את כל הנפילות שלנו ואת כל טרדות העולם.
ומה יצא לנו מזה? מה נרוויח מזה?
האם זה יעזור לנו לשפר את מצבנו אפילו קצת?
ברור שלא. היחיד שמפיק מזה תועלת, זה הבעל דבר בעצמו.
במעשה “מחכם ותם” מספר רבינו על התם:
“ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה”.
מנהג, הוא לא דבר שיש בו שכל.
מדוע האשכנזים עדיין לא אוכלים קטניות בפסח?
מדוע הספרדים נוהגים לומר פסוקי דזימרה ביחד?
ככה! זה פשוט המנהג. זה הרגל וקבלה שקיבלנו מאבותינו.
אנחנו לא באמת צריכים סיבה כדי להיות שמחים ורבינו כבר נתן לנו עצה על זה:
לקום, לרקוד, לעשות שטויות, לשיר ולמחוא כפיים:
מילתא דשטותא.
ואם בכל זאת צריכים סיבה, הרי גם מזה יש לנו בשפע עצום:
הרי כל אחד ואחת מאיתנו זוכה בכל יום לדבר הכי גדול שבן אנוש
יכול לעשות: עבודת ה’.
גם אם כל מה שעשיתי כל היום, זה “רק” לומר:
“מודה אני” בבוקר, גם אם “רק” הורדתי את רגל ימין,
לפני רגל שמאל מהמיטה, אני כבר עשיתי משהו עצום
שאין לשער ואין לתאר.
אני גיליתי את את מציאותו ית’ בעולם.
כן! אני!
ואני גם חלק מקבוצה קטנה מאוד של אנשים שיכולים בכלל לעשות את זה.
מתוך כ- 8 מיליארד בני אדם, כמה יכולים לקיים מצוות, באופן שהדבר יחשב
וישפיע?
הרי גוי לא יעשה שום דבר עם ה- “מודה אני” שלו.
מי שמחובר לתורה ולמצוות, הם פחות מעשירית האחוז מאוכלוסיית העולם,
אבל אנחנו מחזיקים את הבריאה כולה!
ועל גבי כל זה, יש לכל אחד ואחת מאיתנו יכולות, תכונות וכשרונות מיוחדים,
שה’ יתברך השפיע בנו ורוצה להשפיע דרכנו אור לכל העולם.
הוא בוחר בכל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי, בכל יום מחדש,
לעשות את התפקיד שלשמו יצר אותנו.
הוא מאמין בנו ורוצה בנו מאוד!
היצה”ר ובפרט קליפת “המן -עמלק” לא רוצה שנראה את כל זה,
הוא לא רוצה שנדע מזה.
כמון המן הרשע, הוא לוחש לנו באוזן:
“וכל זה אינו שווה לי”, ממש כמו אותו מלך מ- “מעשה מביטחון”,
או החכם “ממעשה בחכם ותם”.
גם על קורח התלבשה הקליפה הזו:
הוא היה עצוב, כועס ומלא דאגות, רק כי לא הצליח לראות את כל הטוב שיש לו:
תלמיד חכם, מבכירי הלויים, עשיר בכסף וזהב ואבנים טובות, אישה, בנים….
מה היה חסר לך קורח?
וכמו שאומר משה לקורח:
“הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה’ וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם?” (במדבר טז’ ט’).
חז”ל הקדושים כבר למדו אותנו: “איזהו עשיר? השמח בחלקו” (אבות ד’,א’),
וקורח, עם כל העשירות שלו, היה עני בתכלית העניות.
אבל אני…. אני רוצה להיות מיליונר! מה אתך?
