וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז' יב') ומפרש רש"י: "אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון - ישמור לך הבטחתו".
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם
אֹתָם” (דברים ז’ יב’)
ומפרש רש”י: “אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון –
ישמור לך הבטחתו”.
השאלה המתבקשת היא: למה בעצם? זה הרי לא כ”כ הגיוני.
זה כמו שהבוס בעבודה, יבטיח לי בונוס שמן, רק על זה שהגעתי
לעבודה בבוקר. משהו פה לא מסתדר….
והנה כך כותב לנו רבינו הקדוש:
“כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום”
“ליקוטי מוהר”ן ו’).
איזו משימה גדולה נותן לנו פה הרב’ה.
לצמצם בכבוד עצמנו ולהעלות הכל לכבודו ית’.
ומי יכול להרהיב עוז ולומר, שזכה למדרגה נשגבת שכזו?
ועוד בדור כזה, שבו רבו הניסיונות והמניעות וכל אחד
עובר בגוף ונפש וממון וכל אחד יודע בנפשו, את עוצם ריחוקו
מה’ יתברך…
מי יכול לומר, שזו המדרגה, שבה הוא עובד את ה’?
אני אומר לכם מי:
אנחנו. דווקא אנחנו.
בואו נעשה ניסוי קטן:
נסו לחשוב ולמנות בראש, את המצוות שקיימתם היום:
אמרתם “מודה אני” כשקמתם?
נטלתם ידיים?
ברכתם?
התפללתם?
אולי חטפתם קצת לימוד?
ברכתם על משהו שאכלתם?
האם מישהו ימחא לכם כפיים על זה?
יכנה אתכם בשם “תלמיד חכם”, על זה שקראתם פסוק תהילים?
יקום לכבודכם על זה שברכתם “שהכל” על כוס מים?
האם מישהו יכתיר אתכם בכתר של “שומר עיניים”,
על זה שהורדתם את העיניים איזה פעם ברחוב,
שלא לומר על זה שרק חשבתם, או רציתם לעשות את זה?
ודאי שלא.
ברור שאף אחד בעולם לא יכבד אתכם בכבוד מיוחד על דברים
“פעוטים” שכאלה.
אז למה עשיתם את זה?
וחשוב מזה…. לכבוד מי?
הרי ברור כשמש, שהכל נעשה לכבודו יתברך
ומתוך רצונכם לעשות רצונו ולקיים את דברי חכמיו
(שגם זו מצווה מדאורייתא).
ואם “רצונו של אדם – כבודו”, רצונו של מקום,
לא כל שכן?
שהרי אנחנו מכבדים אותו בקיום רצונו.
גם אם באותו רגע, קיימנו את המצווה בבלי דעת
וכוונה, אלא מתוך הרגל, מדוע לכתחילה רכשנו את ההרגל הזה?
כל דבר שאנחנו עושים בעבודת ה’,
כל תנועה, כל מחשבה, כל דיבור,
הכל אנחנו עושים לכבודו ית’
וכאשר הדבר נעשה בתוך תוקף ההסתרה,
בתוך בלבול המחשבה ומתוך קושי והתנגדות,
הרי כבודו מתגלה בעולם עוד יותר.
ועוד נוסיף, שאין באמת שום דבר שהוא “קטן”
בעבודת ה’, שהרי כל מצווה היא בבחינת
“מעט מחזיק את המרובה” שעל יסוד זה
הולך כל ספר “ליקוטי הלכות” שכתב לנו מוהרנ”ת.
אדרבא, האם יש דבר גדול מלעשות רצונו ית’?
האם יש איזשהו הישג אנושי גשמי, שיכול להתחרות
בחשיבותה ומשמעותה הנצחית של אמירת “מודה אני”,
או של הורדת רגל ימין לפני רגל שמאל מהמיטה?
הרי ברור לכל בר דעת, שכל העושר והחכמה בעולם,
בטלים לחלוטין כנגד זה.
ועל כן ראוי לנו להתבונן בזה ולשמוח מאוד מאוד,
מכל נקודה טובה, במחשבה, בדיבור ובמעשה,
שאנחנו זוכים לרצות לקיים, כל שכן מה שזוכים לקיים בפועל.
זו היא העבודה של הדור שלנו:
הדור של “עקבתא דמשיחא”, לעשות את המצוות
שאדם דש בעקביו דייקא ולשמוח שדווקא אנחנו,
זוכים לכבד לקב”ה במעלה נפלאה כזו
ולקיים את דברי רבינו, על ידי שאנחנו ממעטים בכבוד עצמנו
ומרבים בכבודו של מקום.
לקבלת החיזוק השבועי:
בוואצאפ https://chat.whatsapp.com/Gh8vkRQ2PR9HZftLJ81O9A
