גדולי הצדיקים בעם ישראל עברו חיים לא פשוטים בכלל:

משה רבינו גדל בבית של גדול הרשעים, נאלץ לברוח על נפשו ועבר

מסכת של טילטולים ויסורים, עד שחזר למצרים.

(וזה לא שעשינו לו כאלה חיים קלים גם אחר כך).

יוסף הצדיק נמכר לעבד ואז מצא את עצמו בכלא המצרי,

בלי לדעת אם בכלל יצא משם אי פעם.

יעקב אבינו ברח מאחיו לביתו של פסיכופט מסוכן.

דוד המלך נרדף על ידי שאול,

חטף ביזיונות מכל כיוון ואפילו בנו ניסה להרוג אותו.

להמשיך?

נו ואף על פיכן, זו תורה וזה שכרה?! איפה הצדק פה?!

איפה האבא הטוב שכולם מספרים לנו עליו?!

ומה עם כל מה שעבר על עם ישראל בכל הדורות?

גלות, רדיפות, פוגרומים, גירוש, שואה, מלחמות ופיגועים…

בשביל באנו לפה לעולם הזה? בשביל לסבול ח”ו?

*אז זהו שלא.*

כלומר בכלל לא הגענו לפה בשביל מה שיקרה פה.

הגענו לפה, בשביל מה שיקרה שם, בשלב הבא של המשחק.

רק שכדי להגיע לשם מוכנים, צריך לבנות כלים.

ואת זה עושים כאן בעולם הזה.

נו אבל בכל זאת נשאל:

למה ככה? למה באלימות?

איך זה בדיוק בונה את הכלי ולא פשוט שובר אותו?

והאמת היא שזו עיקר הבחירה שלנו.

רבינו אומר: “כשאדם נכנס בעבודת ה’, אז הדרך,

שמראים לו התרחקות”.

בואו ניקח יהודי שמחליט, שמעכשיו הוא לוקח את עצמו בידיים,

לקום כל לילה חצות, ללמוד ולהתבודד כל הלילה ואז לקראת הבוקר,

מקווה ותפילה בנץ.

הוא אומר לעצמו: “אני אתגבר! אני אקום! אני אעשה!”.

שמתם לב כמה “אני” יש פה?

“כוחי ועוצם ידי”, זה גם ברוחניות.

לכל ה- “אני” הזה קוראים “מידת הגאווה”

וזה פשוט לא הולך ביחד עם עבודת ה’.

ולכן, מכיוון שמרחמים עליו מהשמיים,

יש סיכוי שהוא יקום בחצות היום ולא בחצות הלילה.

הוא יחטוף ביזיונות ומניעות, כדי להזכיר לו,

שכשיהודי רוצה משהו, הוא מבקש, הוא מתפלל.

זה הכוח היחיד שיש לנו באמת.

בכל מקום אחר, שבו אני אנסה להפעיל שרירים,

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, זה שזה יצליח,

כי אז, אני עלול ח”ו לשכוח מי באמת מנהל את העולם.

הביזיונות, המניעות והיסורים, באים להזכיר לנו,

שמצד אחד אנחנו לא מושלמים,

שגם אם זכינו לאיזו בחינה של עבודת ה’ באמת,

יש לנו עוד אינסוף כדי להגיע אליו יתברך.

מצד שני, הם גם הזדמנות בשבילנו להרים עיניים למעלה

ולבקש עזרה.

זה מה שרבינו כותב בתורה ו’ בליקוטי מוהר”ן,

שמי שרוצה ללכת בדרכי התשובה, צריך להיות בקי

בהלכה, דהיינו בקי ברצוא ובקי בשוב.

הלכה – לשון הליכה: להיות בתנועה של תשובה,

כמו שכתוב “אם בחוקותי תלכו” (ויקרא כו’ ג’).

וכן אפשר לראות בפרשה שלנו,

שכל סדר הקללות הנוראיות המתוארות בפרשה,

נפסק, כאשר עם ישראל מתעורר לתשובה:

“וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם וְאֶת עֲו‍ֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.

אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃”

(שם, שם מ-מא)”

ואז מייד: “וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃” (שם, שם, מב’).

אפשר לזכות כבר בעולם הזה לבחינת העולם הבא,

ללכת תמיד בדרכי התשובה.

זה לא מצריך מאיתנו להיות מושלמים.

זה מצריך מאיתנו לרצות,

לזכור תמיד שהכל זה מאיתו יתברך,

שכדי לבנות כלי לקבלת שפע,

הלימוד העיקרי שלי הוא לדעת לקבל ולא לדעת לפעול,

להיות צינור ולא ברז

ושתמיד יש לי אל מי לפנות ועל מי להישען.

שבת שלום!

 

להצטרפות לחיזוק השבועי במייל https://azamra.vp4.me/news