אין דרך לייפות את זה:
דוד המלך, משיח ה’, נולד כתוצאה מאחת העברות הקשות שבתורה:
גילוי עריות (במעשה של בנות לוט). 

עבירה שעליה נצטווינו ב- “יהרג ובל יעבור”, שבה נתכערו
המצרים ועמי כנען ועונשה הוא החמור שבכל העונשים: כרת.

והשאלה זועקת לשמיים ונוקבת תהומות:
איך?
איך יכול להיות, שכזו קדושה אדירה, יוצאת מכזו טומאה נוראה?
איך יכול להיוולד כזה אור, מכזה חושך?
האם יתכן שכך מנהיג השי”ת את העולם?
ומה זה אומר לגבינו?

הרי אם אחד, או אחת מאיתנו היינו שם בשעת המעשה של בנות לוט,
היינו זועקים “גיוועלד! אסור! מה אתן עושות?!”.
וגם היום, אם היינו יודעים על מעשה כזה ח”ו, בוודאי היינו מנסים למונעו.
איך יכול להתקבל על הדעת, שלמעשה כזה, יכולה להיות תוצאה טובה?

בואו ניקח את זה רגע לחיים שלנו,
כי כל אחד מאיתנו יודע צרת נפשו ויודע שכבר נפל לאן שנפל
וכבר שנה וחזר ונעשה לו כהתר חס ושלום ובוודאי, אין מה להתיר, או להצדיק,
שום מעשה שהוא כנגד התורה הקדושה.
וכבר אמרה לנו התורה הקדושה:
“רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע…
וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים” (דברים ל’ טו-יט)

וכולנו שואלים את עצמנו: “מה אני עושה?”, “איך אני יוצא מזה?”, “איך אני מפסיק לעשות,
את הדבר הזה, שרודף אותי כ”כ?” ובינתיים, ממשיכים ליפול עוד ועוד.

העניין הוא, שכשאנחנו שואלים את השאלות האלה,
אנחנו רק כורים לעצמנו בור עמוק יותר:
זו פשוט לא השאלה הנכונה.

ואמר שלמה המלך:
“וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ” (קהלת ב’ יג).
וראוי לשאול, מה בא לחדש לנו החכם האדם?
הרי כל אחד ואחת מאיתנו, יודע שהחכמה טובה מהסיכלות
והאור מהחושך.
אלא שמה שהוא בא ללמדנו, שיתרון האור בא מתוך החושך,
מתוך דייקא.
היינו שכאשר עומד לנגד עיניינו חושך מעשינו, עלינו לחפש בו את האור:
במקום לשאול: “למה נפלתי? למה אני לא מצליח להפסיק?”,
אנחנו צריכים לשאול: “האם בכל זה הייתה לי התגברות,
אפילו לרגע אחד קטן? האם זה מה שאני רוצה?
האם זה מי שאני שואף להיות?”
ובזה דייקא נקיים “ובחרת בחיים”,
היינו שבכל עת ובכל דבר עומדת לפנינו בחירה בין הטוב והרע,
בין החיים ובין המוות ואנו מצווים לבחור בחיים ובטוב.

כי רק זו דרך התשובה האמיתית,
כי ע”י שמוצאים בתוך החושך, את הנקודה הטובה
והמאירה, אנו עוברים מכף חובה לכף זכות
ומוציאים ניצוץ של קדושה מעומק הקליפות,
שזוהי כל תכליתנו בעולם השפל הזה.

וראוי לנו לשבח את עצמנו על כל בדל מחשבה
של קדושה, על כל רצון טוב וכל נקודה של אמת,
שאנחנו מוצאים בעצמנו וע”י זה דייקא,
ניתקן הכל ועוונות נהפכים לזכויות ממש (ראה ליקוטי מוהר”ן תיניינא מ”ח).

ודוד המלך, ייסד על עניין זה, כל ספר תהילים,
שכולו זעקות וכיסופים קדושים,
מעומק הקליפות שסובבו אותו כל חייו.
שהרי אמנם הוא עצמו היה טהור וקדוש כל ימיו,
אלא שכל מה שבא עליו, היה מהשתלשלות
ההולדה, ככתוב:
“הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי.” (תהילים נא’ ז)
והוא בעצמו היה בחינת הנקודה הטובה, המונחת בתוך הקלפות
ועיקר עבודתו היה לגלות את האור מתוך החושך דייקא.

ולכן כתב: “לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ”
(שם ו’), היינו שכל עניין החטאים והקליפות, הוא למען גילוי הנקודה הטובה,
שע”י עוברים מכף חובה לכף זכות, בחינת “תזכה בשפטך”.

וזהו: “הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי” (שם, ח),
היינו שעל ידי מילוי חפץ ה’ ומציאת נקודת האמת,
מתגלה חכמת האמת, מתוך החושך והסכלות, בחינת
“יתרון הכחמה מהסכלות” כנ”ל.

“וְיֵשׁ עִנְיָן שֶׁמִּתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה וּזְדוֹנוֹת נִתְהַפְּכִין לִזְכֻיּוֹת רַק חֲזַק וֶאֱמַץ”
(ליקוטי עצות, התחזקות לו).