זמירות השבת התנגנו במתיקות בינות לסמטאותיה העתיקות של צפת, נישאות על כנפי רוח הלילה ומתפזרות על פני המרחבים:”י-ה ריבון עלם ועלמיא אנת הוא מלכא מלך מלכיא…”
זמירות הדביקות, שבקעו מאחד הבתים, התחלפו בשירי וריקודי שמחה נלהבים, שהדהדו עד למרחוק. אנשים שצעדו ברחוב לא יכלו לעצור בעצמם ונעמדו ליד חלון הבית, לשמוע את הרינה ואת השמחה.
ביתו של רבי ישראל היילפרין, הלא הוא החסיד הנלבב רבי ישראל קרדונר, היה בית שדלתו סבה על צירה ללא הרף. עניים, חסרי בית, אורחים שהגיעו מחוץ לעיר וכל מי שהציקו הרעב, ידעו כי בבית משפחת היילפרין יזכה במנת מרק ופרוסת לחם. ובימים ההם, היתה זו סעודה ראויה לשמה. והיה אם יאמר האורח כי אין לו היכן ללון, יפרסו לו מחצלת באחת מפינות הבית, למען תהיה לו מנוחה למראשותיו.
ולא בדירה רחבת ידיים ובעשירים עסקינן, רבי ישראל ובני ביתו התגוררו בבית דל וקטן מידות, כה צר היה הבית, שבחצות-לילה, כאשר רבי ישראל קם לעבודת הבורא, היה עליו לפסוע בזהירות יתירה בין האורחים הישנים על המחצלות, עוטף היה את נעליו במגבת וצועד עקב בצד אגודל, כדי לא להעירם משנתם, בדומיה יצא את הבית, ושם פעמיו אל מורדות העיר, לטבול במקוה האר”י הקדוש, לקראת צאתו אל היער לשפוך לבו בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו.
השולחן בביתו, לא היה אלא חבית נושנה ששימשה פעם לאחסון דגים-מלוחים, עליה הונח לוח עץ, וסביבו היו ישובים הוא וילדיו יחד עם האורחים, כשעוד כמה ארגזי עץ משמשים להם לספסלים.
ואם בימות החול כך, הרי שמדי שבת בשבתו היה ביתו מלא וגדוש באורחים רבים שמספרם הגיע לא פעם לכמה מניינים. רחבות גשמית, היתה מבית זה והלאה. העניות לא היתה צריכה לזעוק שם, כי מיד הבחינו בקיומה. אולם את הנועם והשמחה ששררו בין כותלי הבית, ניתן היה למשש בידיים. שעות ארוכות אל תוך הלילה, היה רבי ישראל מרקד עם אורחיו בשירה ובזמרה, עד שכל מי שחלף בסמטה הסמוכה באותה שעה, היה עוצר מהילוכו, מטה אוזנו ומקשיב, להתענג ולהתעדן מנועם השמחה השורה שם.
מדי יום שישי, כשהיה מסיים את תפילת שחרית, היה רבי ישראל מסובב והולך בבתי-כנסיות ונוקש על דלתות הבתים, “ישראל דארף אויף שבת” (ישראל זקוק עבור הוצאות השבת), היה אומר, וממשיך מיד הלאה לדרכו, בלא להתעכב ולבדוק האם דבריו פעלו את פעולתם והכיסים נפתחים…
כל מי שנדבה רוחו אותו ורצה להעניק לו מתת כלשהו לכבוד שבת מלכתא – היה צריך לרדוף אחריו ולהשיג את פסיעותיו. כך היה נוהג תקופה ארוכה.
היתה זו הנהגה של ביטחון שלם ומוחלט בה’ יתברך, אשר רק הוא זן ומפרנס לכל ואין בלתו. אלא מאי, רצונו יתברך שיעשה השתדלות פורתא? הנה, עושה הוא את שלו, פוסק את פסוקו, ומעתה הכל מסור בידיו יתברך ואין לו לדאוג כלל.
אחד מהגבירים שבצפת, היה מתומכיו הקבועים. מדי יום שישי, עת היה רבי ישראל מתהלך ומפטיר כי זקוק הוא עבור הוצאות שבת, היה ממהר בעקבותיו ונותן לו נתינה נאה – שתי מטבעות של גראש טורקי. רבי ישראל היה מודה לו ושם פעמיו אל ביתו, להביא את המעות לזוגתו הצדקת גיטל, שתתקין את סעודות השבת.
יום שישי אחד, כאשר חלף רבי ישראל בקרבתו של אותו יהודי, והפטיר כדרכו: “ישראל דארף אויף שבת”, עלה הרהור בלבו של הלה: “מהו פשר מנהגו זה? מדוע פוסק הוא את פסוקו ומיד מסתלק לדרכו? וכי מה חושב הוא לעצמו, שהינו הבעל שם טוב הקדוש או רבי זושא?” – ובלבו החליט הפעם הזאת שלא להיענות לבקשתו; “אדרבא, אם צדיק הוא – מן השמיים ינהגו עמו כפי שנוהגים עם צדיקים ויתנו לו את מבוקשו ללא כל עזר מצדי”.
לאחר שסב רבי ישראל על עקבותיו, לא נע הגביר ולא זע ממקומו, “הבה נראה מה יהיה עתה…” הרהר לעצמו, תוך שהוא מביט על פסיעותיו המתרחקות.
מה שהתרחש באותו רגע, היכה את הגביר בתדהמה גמורה. מעבר לסמטה צץ לפתע יהודי בלתי מוכר, בראותו את רבי ישראל קרדונר, קרא לעברו בהתרגשות: “שלום עליכם רבי ישראל! זה שנים רבות שלא ראיתיך! הא לך משהו לכבוד שבת”.
והוא הוציא מכיסו שני גרוש ונתן לו – – –
רבי ישראל נטל את המטבעות מידו תוך שהוא מודה לו ומברכו, ושום שינוי מיוחד לא ניכר בפניו.
מן הצד צפה הגביר בעיניים פעורות במתרחש לנגד עיניו, מתקשה לעכל כי אינו חולם אלא רואה נכוחה; הנה כי כן, ביום בו הוא מחליט להפסיק לתת לרבי ישראל שני גרוש עבור צרכי שבת, מגיע יהודי אחר, ששנים רבות לא פגש בו, ונותן לו את אותו סכום בדיוק!
באותו הרגע הבין הגביר, שרבי ישראל זוכה לנסים ולהשגחה פרטית גלויה ומופלאה, כי הוא משליך יהבו ושם בטחונו באמת לאמתו רק על ה’ לבדו ולא על בשר-ודם. מיום זה ואילך, ראה זכות לסייע לו לעשות את השבת ולקיים בביתו מצוות הכנסת-אורחים.
(מתוך הספר ‘לאורו של הרבי’ – מאוצר סיפורי ברסלב)
