מייד אחר כך, התורה ממשיכה בענייני טומאת מת, רק שבעצם

חז”ל הקדושים, מגלים שיש כאן לכאורה פניה לכיוון ההפוך:

“זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל…” (במדבר יט’ יד’)

וכדאמר ריש לקיש: “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה” (ברכות סג:)

אז מה העניין פה?

חיים, או מוות? טהרה, או טומאה? ואיך התורה תובעת מאיתנו שנמית עצמנו עליה?

הרי המת הוא אבי אבות הטומאה!

והרי כתיב: “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'” (ויקרא יח’ ה’)

ואמרו חז”ל: “וחי בהם ולא שימות בהם” (סנהדרין עד.)

וכתיב: “רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.” (דברים ל’ טו’)

ושנו רבותינו “אין טוב אלא תורה” (אבות ו’ ג’)

וכן אמר שלמה המלך: “עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ” (משלי ג’ יח’).

ואנשי כנסת הגדולה תקנו לנו לברך: “אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”

וכן עוד רבים הפסוקים בתורה, נביאים וכתובים ודברי חז”ל וכן בכל דברי הצדיקים בכל הדורות,

אשר למדונו, כי התורה היא תורת חיים.

אז איך?! איך יתכן, שאין דבריה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליה?

מה רוצים מאיתנו כאן?

ויתר על כן, אם ניקח את דברי ריש לקיש כפשוטם ואכן אין התורה מתקיימת,

אלא באדם שמבטל את עצמו לחלוטין ומוסר נפשו עליה, איזו שייכות

יש לנו, יהודים פשוטים, קטנים במעלה המבלים ימיהם בעיקר בענייני העולם הזה,

לתורה הקדושה? איזו תקווה יש לנו, שגם בנו יתקיימו דברי התורה?

והנה ראינו בפרשה הקודמת, מה שאמרו בני ישראל ביאושם למשה:

“וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:

הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ, כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ.

כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל-מִשְׁכַּן ה’ יָמוּת; הַאִם תַּמְנוּ, לִגְו‍ֹעַ” (במדבר יז’ כז’ – כח’)

ולא כתבה התורה אם השיב להם משה.

והרי אם נתבונן בעצמנו בעין האמת,

נגלה כי כל מי שעוסק בתכלית האמיתית ורוצה וכוסף אפילו מעט,

להתקרב לקב”ה ולתורתו, מרגיש לעיתים קצת מת – כאילו אין בו עוד כוח

ורוח החיים עזבתו, מרוב המעברים שעובר, מעוצם התגברות המניעות ומשברון הלב על עצם ריחוקו,

בבחינת: “כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל-מִשְׁכַּן ה’ יָמוּת”.

ואכן לכאורה, לא השיב לנו משה רבינו על זעקתנו זו.

אך מי שהשיב, הוא הקב”ה בעצמו:

“וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֨יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֹ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ” (במדבר יח’ א’)

כי בוודאי, גם בעת התקרבותנו אל עבודתו יתברך, אין מעשינו בשלמות

ואין כוונות ליבנו ומחשבותנו, בטהרה הראויה עדיין ומידת הדין מקטרגת.

אך הקב”ה בחסדו נתן לנו את הכהנים, שהם בחינת צדיקי האמת המכפרים בכל עת

על מה שפגמנו על ידי שמבררים את הטוב והקדוש מתוך עבודתנו ומעלים אותם אל הרצון העליון.

וזו בחינת עבודת המשכן בעצמה, שאנו מביאים את עבודתנו ותפילותנו אל צדיקי האמת

והם מקריבים ומעלים אשה ריח ניחוח לה’.

ועיקר הקורבנות, הם הרצונות הטובים והכיסופים שלנו, מתוך שברון הלב, בחינת מיתה דייקא,

כמו שאמר רבינו הקדוש:

“אלו הרוצים להיות אנשים כשרים וליכנס בעבודת ה’ ואזי יש להם בלבולים גדולים ומניעות גדולות ואינם יכולים לתת עצה לנפשם איך לעשות מחמת גודל הבלבולים והמניעות שיש להם וכל מה שרוצים לעשות בעבודת ה’ קשה להם לעשות כראוי. דע שזה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה או לקדש עצמו באיזה קדושה אף על פי שאינם יכולים לגמור כראוי. זה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות בבחינת “כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה” (תהלים מד, כג)” (שיחות הר”ן י”ב)

היינו שהבלבולים והמניעות, הם בחינת “הורגנו כל היום”

והם דייקא נחשבים “כצאן טבחה” בחינת קורבנות

ובדבר זה בעצמנו, אנו מקיימים את התורה הקדושה,

כפי שכבר הוכיח מוהרנ”ת, שהתפילה על קיום התורה,

היא היא קיום התורה (הלכות ראש חודש, הלכה ה’).

וכן מוסיף רבי נתן על הפסוק “אדם כי ימות באהל”, שעיקר בחינת האוהל,

הוא אוהלם של צדיקי האמת, בחינת “יעקב איש תם יושב אהלים” (בשר וחלב ה’)

שהם בחינת הכהנים העוסקים בכל עת, לברר הניצוצות והנקודות הטובות מתוך עבודתנו

הנעשית מתוך בילבולים ומניעות דייקא, שהם בחינת קורבנות כנ”ל.

והנה מקושר היטב שדייקא על ידי בחינת מיתה, בחינת “ועליך הורגנו”,

מתקיימים בנו דברי התורה הקדושה ומתוך כך שאנו מביאים ומקשרים את עצמנו

אל צדיקי האמת ובפרט אל הצדיק יסוד עולם, שהוא בונה המשכן – אוהל מועד,

מתקיים הבירור הראוי ועבודתנו עולה לרצון העליון ואנו זוכים על ידי זה דייקא,

לחיים אמיתיים, חיי עולם.

כי עיקר הבירור שנעשה עבורנו, הוא מה שהצדיק מראה לנו את גודל יקר מעלתנו,

את ההתפארות שיש לקב”ה בכל אחד ואחת מאיתנו בפרטיות

ואת האהבה שהוא אוהב כל יהודי ויהודיה, מה שאין לשער ואין לתאר.

וכן הוא מגלה לנו,שגם אם יש בעבודתנו פסולות הרבה,

הרי היא בטלה לחלוטין כנגד מה שאנחנו בוחרים בטוב

ויוצאים מהחול אל הקודש, אפילו כחוט השערה.

וזה הוא עיקר חיותנו שאז מתוך הטומאה, נעשה תכלית הטהרה.

אשרי מי שמקושר לצדיק שכזה.

 

לקבלת חיזוקים, עדכונים ושיעורים בוואצאפ:

https://chat.whatsapp.com/Gh8vkRQ2PR9HZftLJ81O9A

לקבלת החיזוק השבועי במייל: