“אני עשיתי, אני הצלחתי.”

“כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (דברים ח’ יז’).

מתוך אותה גאווה, היא מזמינה גם יאוש,

כי אם הכל תלוי בי ובמעשי ואני לא עומד בניסיון, אז לכאורה,

אין תקווה ח”ו.

“וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; 

וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה” (ויקרא כג’ טו’-טז’).

אז רגע, כמה צריך לספור?

7 שבתות (49 יום), או חמישים יום?

איך יכול להיות שהתורה נותנת לנו שתי הוראות שונות ועוד פסוק אחרי פסוק?!

למה בעצם אנחנו לא סופרים את יום החמישים? ומה הקשר לקורבן מנחה?

כותבת לנו המשנה:

“אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל,

לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין

וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם,

אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם,

וְאוֹמֵר (ירמיה יז, יג): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה’,

מַה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים,

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.”

(יומא ח’ ט’)

בואו נעשה חשבון פשוט:

“מי” בגימטריה – 50

“לפני מי” (כלומר המספר שבא לפני) – 49

49 יום של ספירת העומר, כנגד 49 שער תשובה.

49 יום שבהם כל מה שנדרש מאיתנו, זה לספור,

לחכות, לצפות לישועה.

ברור שגם בתקופה הזו יהיו לנו נפילות וצימצומים.

אבל זה לא משנה – רק לספור, רק להמשיך

וביום החמישים, הקב”ה בעצמו יורד עלינו ומטהר אותנו.

הציפייה, הרצון, הכיסופים, זה החלק שלנו.

גמר המלאכה, השער החמישים, זו הספירה של הקב”ה.

נו עכשיו מתעורר היצה”ר שלי ואומר: “אבל כבר ספרת בשנה שעברה

ובשנה שלפני זה ואתה רואה שלא נהיית צדיק.”

באה התורה ועונה לו:

“וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה” שעליו נכתב: 

“וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה” (ויקרא ב’ א’).

קורבן מנחה, כפי שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת הריח, הלכה ה, אות ח), 

הוא קורבנו של העני (בדעת), 

זה שאינו יכול לזבוח את יצרו ואף על פי כן, 

לא מוותר ומעלה את הרצון שלו לקב”ה.

עליו אומר הקב”ה: “מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו” (בבלי מנחות קד:).

מה נולד מכל מה שספרנו, שקיווינו וכספנו?

רצון חדש,  כיסופים חדשים.

זה העיקר וזה מה שמבקשים מאיתנו.

במעשה מאבדת בת מלך,

מספר רבינו על השני למלכות שיצא לחפש את בת המלך שאבדה.

פעמיים הוא מנסה להוציא אותה ב- “כוחי ועוצם ידי”, בעבודות קשות ובתעניות.

פעמיים הוא נכשל כשלון חרוץ.

הפעם השלישית,

כאשר הוא מוצא אותה באותו מקום פלאי: “הר של זהב ומבצר של מרגליות”,

מגיעה בזכות דבר אחד: הוא פשוט לא התייאש,

הוא לא הסכים להקשיב לשום קול שאמר לו: “עזוב, ותר, תחזור הביתה”

הוא המשיך להפציר ולזעוק: “אני יודע שישנו בוודאי!”

ולבסוף, ברגע אחד, הכל התהפך לטובה.

כל מה שצריך, כל מה שמבקשים מאיתנו, זה להמשיך לספור.