ערב ל”ג בעומר תרפ”ג. כמנהגם, יצאו כל יהודי צפת, זקנים עם נערים, לדרך המתפתלת בואכה מירון, לזכות להשתתף בהילולת הרשב”י, רבים נטלו חלק בתהלוכה המסורתית העושה דרכה מירונה עם ספרי-תורה, בשירה וזמרה. בין העולים היה גם הנער שמואל הורביץ מצפת, שבאותה תקופה התקרב לאורו של רבינו. מיד בהגיעו למירון, השתטח על הציון הקדוש, ולאחר מכן הצטרף לקבוצת חסידי ברסלב שהרחיקו לכת מן ההמולה, פנו לעבר ההרים, שם התיישבו בצוותא בצל האילנות, ולמדו יחד בספרי רבינו. בחבורה היו: רבי אלתר בן ציון קרוסקופ, רבי ישראל דוב אודסר, והנער יעקב זאב הכהן ברזסקי.

ל”ג בעומר חל באותה שנה בערב-שבת-קודש. השמש נטתה מערבה, וציבור גדול נשאר לשבות במירון. השבת ירדה על מירון, ובני החבורה התפללו ביחד את תפילת קבלת-שבת, בסמיכות לציון הקדוש, בהשתפך נפשם בתפילתם בהתלהבות גדולה. גם סעודת השבת נערכה בהיכל הציון, בעוד רבי ישראל דוב מאריך בתפילתו עד גמר הסעודה, אז הצטרף לריקוד עם חבריו, שנמשך בהתלהבות זמן רב. השכם בבוקר, שוב התפללו וסעדו יחדיו, ולקראת הצהריים אמרו את כל ספר התהילים.

אולם אז הופרה השלווה השבתית באחת. מכיוון החצר נשמעו זעקות שבר איומות שהחרידו את כל באי הציון, התברר, כי ילדה קטנה שחלתה במחלה מדבקת, איבדה את הכרתה, מצבה הלך והתדרדר מרגע לרגע, עד שלבה חדל לפעום. אם הילדה, פרצה בזעקות שבר שאיש לא יכל לעמוד בפניהם. במקום שהה רופא, והוא פסק כי יש לעשות הסגר על כל מתחם קבר הרשב”י, כדי שהמחלה לא תתפשט הלאה.

הדבר אך יצא מפי הרופא, ובהלה רבתי פשטה במקום… הזריזים נשאו רגליהם ונסו לכל עבר, רגע לפני ששערי החצר ננעלו על סורג ובריח. בעוד מבוגרים רבים הספיקו להימלט, אימהות וילדים רכים נותרו נצורים בחצר הנעולה, אין יוצא ואין בא.

באותה עת היו אנשי שלומנו בעיצומה של תפילת מנחה של שבת, שהופרעה על ידי המאורעות המסעירים. הנער יעקב זאב ברזסקי, שהיה כהן, נמלט אל החצר החיצונה מחשש טומאת-מת.

בעוד הציבור המסוגר בחצר, מביט מבוהל לכאן ולכאן, מהיכן וכיצד להיחלץ החוצה – כל מעייניה של האם השבורה היו נתונים לבתה, שלפי מראהּ, שבקה חיים. היא שהתה עמה באחד החדרים בקומה העליונה, פוכרת ידיה בחוסר אונים ומייללת מרה. בכיותיה התערבו בקולות הציבור הנצור, והמקום היה לחרדת אלוקים. כשסיימו חסידי ברסלב את תפילת המנחה, ניגשו אל האם הבוכייה וייעצו לה שתיקח את בתה ותשכיב אותה בתוך ההיכל, צמוד לציון הקדוש, הם יעתירו עליה מעומקא דלבא, וכדאי הוא התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי לסמוך עליו בעת הדחק.

האם שמעה לעצתם, הניחה את בתה בסמוך לציון הקדוש, כל הנוכחים במקום יצאו, נשארה רק האם עם בתה והחלה מתחננת בתפילה קורעת לב: “אנא, שאזכה לחזור עם בתי בריאה ושלימה, כפי שהבאתי אותה לכאן”. אך, מצב הילדה נשאר כשהיה, לא ניכר כל שינוי בפניה. נראה היה כי אירע הגרוע מכל. כשראו החסידים כי לא הגיעה הישועה, אמרו לאם שגם היא תצא מהיכל הרשב”י. הילדה נותרה לבדה בהיכל ציון רשב”י.

לא חלפו אלא דקות ספורות, ופתאום נשמע קול בכי חרישי מתוך ההיכל, קולה של הילדה שהתעוררה לחיים והחלה לבכות ולבקש שיתנו לה מים לשתות – – –

התרגשות עצומה פשטה חיש בחצר כולה; לא בכל יום רואים נסים גלויים, אבל היום, כאן בציון רשב”י, זכו לחזות במו עיניהם בנס תחיית המתים ממש! אנשים החלו לבכות מהתרגשות, ההסגר הוסר באחת והאם לקחה את בתה אל חיקה ברגשי הודיה והלל. “והיה זה קידוש השם וקידוש שם הצדיק גדול מאד” כותב רבי שמואל הורביץ בספרו.

החסידים נטלו ידיהם והסבו לסעודה שלישית, אמנם עייפים ויגעים לאחר אירוע שכזה, אולם השמחה לא נתנה להם לנוח. רבי שמואל פנה לרבי אלתר בן ציון: “אחרי נס כזה, לא נרקוד?!” הם יצאו בריקוד נלהב, אט אט הצטרפו אליהם עוד אנשים מקרב באי מירון ושעה ארוכה נמשכו הריקודים בהתלהבות דקדושה.

דבר הנס התפרסם בכל קצוי ארץ, והכל שחו בפה מלא על המופת שארע אצל התנא האלוקי רשב”י, שכבר אמר: “יכול אני לפטור את כל בעולם כולו מן הדין!”