מה בעצם איבדנו, כשחרב הבית? על מה אנחנו מתאבלים כבר אלפי שנים?
על מה ראוי לנו להתאבל היום ובעיקר… איך מתקנים?
אף אחד בדורנו, לא ראה את בית המקדש, לפחות לא בעיני בשר.
אנחנו מכירים קצת מאמרי חז”ל, על הניסים שהיו שם, על הפאר וההדר,
אבל עם יד על הלב, לרובנו אין שום הרגש בזה,
שום תחושה של אובדן, או אבל אמיתי.
אנחנו מקיימים את מנהגי האבל, כי אנחנו רוצים לקיים
את דברי החכמים והנביאים (ואשרינו שאנחנו רוצים!),
אבל האבל הזה, נשאר פעמים רבות בשכל ולא יורד אל הלב.
ומזה בעצמו, נוכל ללמוד על החורבן הגדול.
חז”ל הקדושים מכנים את בית המקדש “צוואר” (ראו שירה”ש רבא ד’).
וכן כתבו המפרשים, על הנשיכה שנתן עשיו הרשע ליעקב בצווארו
ועל יוסף ובנימין שבכו זה על צווארו של זה – על חורבן בתי המקדש
ומשכן שילה כתיב:
ויפל על צוארי בנימן אחיו’ – כמה צוארין הוו ליה לבנימין? –
אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין,
ועתידין ליחרב. ‘ובנימן בכה על צואריו’ –
בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ועתיד ליחרב” (מגילה ט”ז:)
מה עושה הצוואר אצל האדם? את אותו הדבר שעושה המקדש בעולם:
מחבר בין עליונים לתחתונים, בין הגוף לראש ובין השכל ללב.
מאז חורבן המקדש, מה שאבד לנו, החל מהרמה האישית שנוגעת לכל אדם,
דרך כלליות ישראל והבריאה כולה, זה החיבור בין השכל ללב.
מי שיתבונן בזה, יוכל לראות את הניתוק הזה בנקל:
כל מחלוקת שיש היום בעולם, יש בה מימד של מחלוקת בין השכל ללב.
וגם בתוכנו אנו, ניתן לראות בנקל, איך הלב משתוקק לדבר אחד והשכל
מושך למקום אחר.
דמיינו לרגע, מה היה קורה לכם, ברמה האישית, אם המחלוקת הזו הייתה נגמרת,
אם הלב והשכל היו מאוחדים בשלמות אחת ופועלים ביחד למען השגת תכלית נשמתכם?
לא נלחמים זה בזה, אלא משלימים זה את זה.
איך החיים שלכם היו נראים?
מה היה קורה לעם ישראל הקדוש, אם כולנו היינו באחדות הפנימית הזו?
מה היה קורה לאחדות בינינו?
מה היה קורה למעמד ישראל בעמים?
יש לנו שם לדבר הזה ואנחנו מייחלים לו כבר אלפי שנים:
גאולה!
וכולנו, במודע, או שלא במודע, חיים בגעגוע לדבר הזה.
אין לו חיות בלי זה, המאבקים הפנימיים בתוכנו וביניינו
מייצרים מצב שבו אין שלום וכשאין שלום, אין ברכה.
לכן אנחנו כל הזמן בתחושה שמשהו חסר.
כמו במעשה הקדוש מהשבעה קבצנים,
הלב שלנו מתגעגע וכוסף לחיבור מחדש אל מעיין החכמה
ואין לנו שום יכולת לגשר על המרחק שבינינו.
כמו הלב שבמעשיה, אנחנו נשרפים מאש התאוות והאהבות הנפולות מחד,
וחווים את שברון הלב שבמרחק ממקור חיינו מאידך.
ובכל זאת, יש לנו מה לעשות ויש לנו חלק ענק בתיקון:
לעשות את עבודת הלב.
“איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה” (תענית ב.).
מה קורה לנו כשאנחנו מתפללים תפילה עם כוונת הלב?
הרי הרגשות והתחושות שבלב – הם דברים מופשטים.
הלב אינו מדבר במילים.
כדי להפוך את אותם רגשות למילים של בקשה והודיה,
אנחנו שואבים אותם ממעמקי הלב ומעלים אותם אל השכל,
שם הופכת המחשבה את ההרגשה למילים ושולחת אותן,
אל כלי הדיבור שנמצאים בגרון, שנמצא בתוך ה….
צוואר.
ועל כן נקרא בית המקדש, בית תפילה –
שעל ידי חיבור התחתונים והעליונים, נעשית תפילה.
כל תפילה, כל דיבור שאנחנו מעלים מהלב,
מחזק ומשמיש מחדש את תפקידו של הצוואר
ובונה למעשה עוד לבנה בבית המקדש.
לכן הלב שבמעשיה, היה עוסק תמיד בתפילות
וקריאות ודיבורים של כיסופים אל המעיין.
על ידי קישור הלב אל המחשבה והדיבור,
נזכה בע”ה, להרגיש את חסרוננו האמיתי
ולהרבות בבקשות ותחינות לפניו יתברך,
שיבנה בית הבחירה במהרה בימינו
ונזכה לשלום ולשלמות התפילה.
וכל עניין עליית התפילות ובניית הבניינים שנעשים מהם בשמיים,
נעשה ע”י הצדיק יסוד עולם ומכוון היטב בפסוק:
“מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ, נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה” (משלי יח’ ד’).
אשרי מי שזוכה לקשר את עצמו בתפילתו לצדיק הזה.
