אני שואל, כי בעצם, אם נתבונן רגע בפרשה שלנו,

היא מצווה אותנו לעשות משהו קצת מוזר:

“מצוות הביכורים”.

כשיבנה הבית במהרה בימינו וכולנו נשוב לנחלות שלנו,

נהיה מצווים לאסוף את הפירות הראשונים,

להביא אותם לכהן בבית המקדש ואז לשמוח,

כמו שכתוב: “וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקיךָ”

(דברין כו’ יא’).

מה כל כך משמח בכמה פירות, שאני בכלל צריך לתת למישהו אחר?

ומה זה כל הנאום הזה, שאני צריך לשאת לפני הכהן?

איך לבן הארמי ושעבוד מצרים, קשורים לזיתים שלי?

אולי הזיתים שלי הם לא רק זיתים

והתורה מכוונת אותנו למשהו אחר?

בואו נתבונן מחדש.

אני יושב עכשיו ומקליד את המילים האלה

על מחשב. מה היה צריך לקרות, כדי שאני אוכל לעשות את זה?

שיהיה לי מחשב, שיהיו לי אצבעות להקליד, שיהיה לי שכל שיכול

לקבל תורה ולהעביר אותה הלאה. שיהיה לי חשמל וגם מקום שקט

ונעים בבית, שבו אוכל לכתוב. שיהיה לי זמן פנוי לעסוק בזה

ועוד ועוד.

כדי שאני אוכל לכתוב עכשיו, הייתי צריך להיוולד וכן גם הורי

והוריהם ואבות אבותי, עד לאדם הראשון.

כדי שיהיה לי חשמל ומחשב,

מישהו היה צריך להמציא את הדברים האלה,

לבנות אותם, ליצור תשתיות חשמל וכו’

ולכן גם כל האנשים שעסקו בכך,

הם ואבותיהם ואבות אבותיהם, היו קיימים בין השאר,

בשביל הרגע הזה, בשבילי ובשביכם.

מישהו היה צריך לבנות פה בית,

לאסוף וליצור חומרים מתאימים וכו’ וכו’.

אם נתבונן מספיק אחורה,

כל דבר שאנחנו מקבלים, כל רגע

ואפילו אנחנו בעצמנו, קיימים בזכות

אינסוף רגעים קודמים שה’ יצר.

כל מה שקרה מבריאת העולם ועד עכשיו,

היה נצרך עבור הרגע הזה.

זה נכון לכל דבר בחיינו,

אפילו לדברים “סתמיים” כמו מים זורמים מהברז.

כל רגע בזמן, נשען על כל הרגעים שלפניו.

כל דבר שה’ נתן לי, קיים בזכות אינספור פעולות קודמות.

כל נשימה שאני נושם, כל מחשבה שאני חושב,

הכל כי ה’ יתברך סובב את כל העולמות בשביל זה.

אתם מבינים?

אלה לא רק זיתים. התורה הקדושה אומרת לנו:

“תתבוננו. תראו כמה חסד הקב”ה השפיע בעולם

בשבילכם. אין שום דבר שהוא “סתם”, אין “מקרה”,

לכל דבר שקורה לכם, לכל מחשבה דיבור ומעשה שלכם,

יש משמעות בלתי נתפסת וכל מה שה’ עשה בעולם

עד עכשיו היה בשבילכם: כדי שתעמדו ברגע זה,

ותהיו שמחים על כוווווווול הטוב שה’ עשה בשבילכם”.

במעשה הקדוש, “מאבדת בת מלך” מגלה לנו רבינו שבת המלך,

הנשמה הקדושה, נלקחה למקום שנקרא “הר של זהב ומבצר של מרגליות”

ועל אותו מקום נאמר, שהכל שם ביוקר והכל בחשיבות גדולה.

שם, במקום הזה, נמצא סוף המסע שלנו,

בהבנה שהמקום הזה, שבו הכל חשוב והכל משמעותי,

נמצא כאן ועכשיו, שכל מה שעברנו ועוברים,

כל העליות והירידות, ההרים והתהומות שבדרך,

הכל משרת את התכלית.

כשמתבוננים בזה, הכל מתיישר, בבחינת:

“כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה”

(ישעיהו מ’ ד’) והעוונות מתהפכים לזכויות וזוכים לתשובה מאהבה בעז”ה

בזכות רבינו הקדוש.