איפה מוצאים את הקב”ה?

יש מן שיחה כזו, שמתקיימת בסמוי ובגלוי, בין התפיסה המערבית / “רציונאלית” ליהדות.

חכמי הטבע אומרים: “אין הוכחה לקיומו” (חלקם מהבכירים שבהם, כבר אומרים את זה בהיסוס מסויים).

חכמת היהדות אומרת: “הכל זה הוכחה לקיומות ויותר מזה, אתה הוא ההוכחה לקיומו. לא בגלל הקיום הפיזי שלך – את זה באמת אפשר להסביר בצורות אחרות

הקיום הפנימי שלך, עצם זה שאתה בכלל שואל את השאלה, זו הוכחה לקיומו.
מעשי החסד שאתה עושה, הם הוכחה לקיומו, המאבק הפנימי שאתה חווה,

בכל פעם שאתה בוחר בין הערכים שלך, לבין מה שהגוף שלך רוצה, הוא ההוכחה לקיומו.
יש משהו בתוכך, שמושך אותך למעלה.”

אז מתעוררים חכמי המזרח ואומרים: “בוודאי, אתה צודק. האדם הוא יצור רוחני מעיקרו והגוף הוא רק גורם מעכב וחסר משמעות, כדי שהאור יתפרס, יש לבטל את הכלי”.

ואנחנו נשיב: “בעולם הזה, אין משמעות לאור בלי כלי. אי אפשר להינות מכוס תה, בלי הכוס. צריך משהו שמכיל, שמחזיק, שמגביל, כי אחרת, החסד ישפך.”

את הקב”ה מוצאים בחסד שבתוך הכלי:
“וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.” (שמות כה’ ח’)

—-

אז הנה השאלה האמיתית: 

איך הופכים את עצמנו לכלי שיאפשר לאור להתגלות?

יש כל כך הרבה חוקים, עם פרטים ופרטי פרטים – לך תזכור את כל זה, שלא לדבר על לבצע. לחיות חיים יהודיים, על פי ההלכה (הכלי), זה מסובך ובתכל’ס גם די קשה לביצוע.

“אז מה? לוותר? אבל זו האמת!”
לא, לא לוותר. מי שנתן את התורה, יודע שזו משימה בלתי אפשרית.

לבנות את המשכן, זה בכלל התפקיד של משה, לא שלנו.
אנחנו צריכים רק להביא תרומה: את הכסף, הנחושת והזהב שבנו, את היופי שבנו, את הרצונות והכיסופים הטובים שלנו, את הנקודות הטובות שאנחנו רואים בעצמנו ובאחרים.

משה כבר ידאג לשאר:
“אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד, ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים” (חיי מוהר”ן רצ”ג)

לא מבקשים מאיתנו הרבה, בטח לא לבנות משכן,
רק *תרומה* קטנה.