הפרשיות שאנחנו עומדים בהן, עוסקות בבניית המשכן.
אבל מה זה בכלל משכן? מה זה בכלל בית מקדש? ואיך זה בכלל קשור לחיים שלנו כאן ועכשיו?

הרי אין לנו עכשיו בפועל בית מקדש, אין לנו כהנים בעבודתם ולוויים בשירם ובזימרם.

כל העניין הזה נראה רחוק מאיתנו שנות אור.

חז”ל התייחסו לבית המקדש במספר מקומות כ- “צוואר”. למשל כאשר נפגשו יעקב ועשיו לאחר שיעקב חזר מבית לבן מופיע הפסוק: “וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ” (בראשית לג’ ד’) ובילקוט שמעוני כתיב: “ר’ ינאי אומר: מלמד שלא ביקש לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של שיש וקהו שניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר ויבכו? זה בכה על צוארו, וזה בכה על שניו.“

שנים לאחר מכן, באיחוד המרגש בין יוסף לאחיו כתוב: “וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו.” (בראשית מה’ יד’) ורש”י הקדוש מפרש על המקום: “ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך. על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב:”.

מה תפקיד הצוואר? לחבר בין הראש לשאר אברי הגוף ובעיקר לאיבר נוסף שבלעדיו אין חיים:

הלב.

כשאבדנו את בית המקדש, איבדנו את החיבור בין הראש (השכל) והלב וכשכל אחד מהם פועל בנפרד מהשני, הם מתחילים להשתולל:

השכל מנסה לנתח ולהבין את העולם, אבל גם לשלוט בו ולעצב אותו כרצון האדם. השכל אינו מבין את העולם במושגים של אמונה , אהבה, או יראה. כשהוא פועל לבד, הוא יכול להביא אותנו לנהוג בצורה שאין בה רגש ורגישות לעצמנו ולאחרים.

הלב מאידך, מושפע בקלות ומגיב לחוויות החיים. הוא עולה ויורד במהירות ועובר בקלות מרגש אחד לשני. כשאנחנו הולכים אחרי הלב, אנו עלולים למצוא את עצמנו פועלים אימפולסיבית וביטוי של רגשות כואבים, יכול להביא אותנו למקומות ולהתנהגויות שמכאיבות לנו ולאחרים.

נכון, אין לנו עכשיו בית מקדש ואין את עבודת הקורבנות, אבל כדאי להיזכר שכשהקב”ה מדבר על בית המקדש, הוא בכלל לא מתייחס לעבודה הזו אלא לבחינה אחרת שמתקיימת גם כשהבית חרב:

“וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.” (ישעיהו נו’ ז’).

גם עתה בתוקף הגלות, אנחנו ממשיכים לכוון את תפילותינו אל בית קודשי הקודשים ומה זו תפילה, אם לא חיבור של הלב והשכל?

הרי התחושות והרגשות שבלב, אינן מתבטאים במילים – זו פשוט הרגשה. כשאנחנו מתפללים מתוך הלב, אנחנו מחברים את הלב את השכל כדי ליצוק את עולם הרגש אל תוך המילים שנוצרות בשכל, אנחנו יוצרים הבנה חדשה של הפנימיות שלנו ושל הבריאה כולה, אנחנו יוצרים מחדש את החיבור בין השכל והלב ובונים עוד לבנה בבית המקדש כפשוטו ממש!

כל מה שצריך זה למצוא רגע לעצור, להתבונן פנימה על מה שיש לנו בלב ולהתחיל לדבר בפשטות עם אבא שלנו, שכ”כ מחכה לשמוע מאיתנו.

“אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל חַד לְפוּם דַּרְגֵּהּ” (ליקוטי מוהר”ן כ”ו).

וראו גם את כל העניין הזה ממש, במעשה משבעה בעלטרס – בסיפורו של הבעטלר כבד הפה.