לא באמת, מה כבר עשה לנו עמלק?

הרי כבר עברו כמה אלפי שנים מאז מלחמת עמלק במדבר, מאז אגג ומאז המן.

מתי בתכל’ס ראיתם עמלקי בפעם האחרונה?

אז למה אנחנו מצווים בכל שנה, לזכור את מה שקרה לפני כ”כ הרבה זמן?לא הגיע הזמן לשחרר?

ועוד שאלה: מה זה הציווי המוזר הזה שאנחנו קוראים?

“זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.  וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁ במהמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.” (דברים כה יז’ -יט’).

צריך לזכור את מה שעשה עמלק, אבל למחות את זכרו ואת זה, אסור לשכוח.

מה רוצים פה? מה מבקשים מאיתנו לעשות?

האמת הכואבת היא, שכדי לזכור את מה שעשה לנו עמלק, אנחנו לא באמת צריכים להיזכר במה שקרה במדבר, או בשושן הבירה. מספיק להיזכר במה שקרה אתמול, לפני שעה, או אפילו לפני רגע קטן.

גם אם לא ראינו אף עמלקי בשר ודם לאחרונה,

אין ספק שברוחו, הוא עדיין נמצא איתנו:
בעצבות, בספקות באמונה, בכל פגמי הברית רח”ל, בתחושת הכבדות
ובגניבת השמחה שלנו בעבודת ה’.
עמלק חי ובועט.

ומה הוא רוצה?

הוא רוצה שנשכח.
שנשכח מי אנחנו,
שנשכח איזה אבא גדול יש לנו בשמים,
שנשכח כמה הוא אוהב אותנו
ושבכל רגע רגע, הוא מדבר איתנו דרך הבריאה.

לכן, הוא גם רוצה שנשכח גם אותו – 

הוא לא רוצה שנזכור שיש כוח כזה שנקרא “עמלק”.
הוא רוצה שנחשוב ונאמין שהכל סתם
והכל במקרה (כמו שכתוב, “אשר קרך בדרך”).
הוא רוצה שנחשוב שככה זה פשוט, זה העולם,
זו המציאות. אין בכלל שום “כוחות רוחניים”, 
כי אין בכלל מציאות רוחנית.

זו מלחמה שמתרחשת בתוכנו, בכל יום, בכל רגע ובכל שעה.

ועמלק… הוא חזק במלחמה הזו. הוא נלחם בה ובנו, כבר אלפי שנים.
הוא יודע איך לקחת יהודי ולטחון אותו דק דק, במחשבות רעות, בעצבות, במרה שחורה ובספקות.

אבל לא אלמן ישראל וב”ה שנתן לנו בדור הזה,
את רבינו הקדוש ואת ר’ נתן תלמידו, עם עצות אמיתיות,
איך ללחום, להחזיק ולנצח במלחמה.
אם עמלק רוצה שנשכח, רבינו ור’ נתן מלמדים אותנו לזכור!

“כִּי צְרִיכִין לִשְׁמר מְאֹד אֶת הַזִּכָּרוֹן, שֶׁלּא יִפּל לְשִׁכְחָה, בְּחִינַת מִיתַת הַלֵּב וְעִקַּר הַזִּכָּרוֹן הוּא לִזְכּר תָּמִיד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי שֶׁלּא יִהְיֶה בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד” (ליקו”מ נד’).

רבינו מלמד אותנו שאין לנו מה להתיאש.
אדרבא, עמלק בעצמו יוכיח:
אם כל מה שאנחנו עושים בעבודת ה’, הוא כל כך סתמי,
כל כך לא חשוב, אז למה הוא נלחם בנו בכזו עוצמה?

בזכות רבינו ור’ נתן אנחנו יודעים,
שכל תנועה קטנה כחוט השערה, שאנחנו עושים מן החול אל הקודש,
שכל מחשבה טובה, כל דיבור וכל רצון טוב,
הם רצויים מאוד ועושים נחת רוח לבוראנו,
שאף מלאך לא יכול לעשות.

וכל זה דווקא “בזכות” עמלק-
שככל שהוא נלחם בנו יותר,
כל נקודה טובה שאנחנו זוכים בה,
הופכת ליותר ויותר גדולה ומשמעותית.

והעצה לזה, מעל כל העצות,
היא לפתוח את ספרי רבינו ור’ נתן,
לשמוע שיעורים של תלמידים ומשפיעים אמיתיים
ולא להפקיר את המלחמה.

צריך להכניס את רבינו אל תוך המוח והלב,
כדי שנדע מה להשיב לאפיקורס,
כדי שנדע לזהות את השטויות והשקרים שלו
וכדי שנדע ונאמין באמת, שאין שום יאוש בעולם כלל!

אשרינו, אשרינו … אלף פעמים אשרינו,
שיש לנו רבי כזה.
פורים שמייח