מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של ימי בית שני, יודע שהבלאגן שם התחיל

בערך דקה וחצי אחרי שבית חשמונאי השתלט על המלוכה:

מלחמות אזרחים מטורפות,

יהודים שוחטים יהודים,

מאבקים פוליטיים אכזריים

וצליבות המוניות.

אבל כשהגמרא דנה בסיבות לחורבן הבית,

היא מביאה סיפור אנושי, על מריבה פומבית למדי,

בין שני אנשים שגרו בירושלים.

"אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" (גיטין נה:)

אומרת הגמרא וכנראה שיש בסיפור הזה,

משהו יסודי מאוד.

אם נתבונן רגע בסיפור, נראה שלבר קמצא,

היו לכאורה סיבות טובות מאוד לכעוס:

הביזיון הפומבי, שביזה אותו בעל הסעודה

ושתיקתם של החכמים שהשתתפו בה.

בואו נכנס שניה פנימה ונראה מה קורה בסיפור הזה.

נשים את עצמנו שניה "בנעליו" של בר קמצא:

מה היינו חושבים לעצמנו, בשעה שהגיע השליח ומסר את ההזמנה?

אני כנראה הייתי חושב לעצמי:

"אוקי… מעניין… מחווה מפתיעה. הוא כנראה רוצה פה איזו "סולחה"

אני לא אסרב להצעה כזו".

עכשיו נשים את עצמנו בנעליים של בעלה המשתה.

מה הוא חשב, כשראה את בר קמצא יושב שם בסעודה עם כולם?

אולי: "איזה חצוף! איך הוא מרשה לעצמו להגיע לפה ככה.

בא לאכול ולשתות על חשבוני ועוד אחרי כל מה שהוא עשה לי!

מנסה להשפיל אותי מול כולם!"

אפשר לדמיין פה עוד מיליון קווי מחשבה כאלה. המשותף לכולם יהיה,

שזה פשוט סיפור. גם בר קמצא וגם בעל המשתה, סיפרו לעצמם סיפור,

שאמנם התבסס על דברים שקרו במציאות, אך הקשר בין העובדות,

הסיבות שבגללן הדברים קרו, הן מומצאות לחלוטין.

המציאות היא שהייתה פה טעות,

אבל מה שעורר את כל הרגשות הקשים,

הם אותם סיפורים שאין להם שום אחיזה במציאות.

הסיבות לכעס, הן מדומיינות לחלוטין:

שנאת חינם.

וכוווווווווולנו עושים את זה. במיוחד כשאנחנו נפגעים.

יש לנו סופר צללים אוטומטי שמתחיל תוך שניות לרקום

עלילה הפורסת את זדונו של האחר, את כוונותיו הרעות

ואת תכונותיו הנפסדות.

במיוחד אם יש לנו היסטוריה משותפת שכזו,

אז בכלל, יש גם צידוק היסטורי לכל קו העלילה הזה.

הסופר הפנימי שלנו לא פראייר.

הוא לא ימציא משהו תלוש לחלוטין מהמציאות.

הוא פשוט ידלה מתוכה את העובדות, שתומכות בכתב האישום

ויחבר את הנקודות לפנינו, כקטגור מומחה.

אבל זה רק סיפור, אלה לא כל העובדות

וגם אם כן, בצד השני, אותן עובדות ממש,

מתחברות לסיפור אחר לגמרי.

אז מה עושים?

דמיינו רגע, מה היה קורה, אם השיחה בין בעל הבית לבר קמצא,

הייתה מתנהלת כך:

– "אני רואה שאתה נמצא פה במסיבה שלי.

המסיבה הזו היא למוזמנים בלבד ואני לא שלחתי לך הזמנה."

– "אתמול הגיע אלי שליח ומסר לי את ההזמנה הזו ממך… הנה …."

-"כנראה שנפלה כאן טעות. בהתחשב בהיסטוריה המשותפת שלנו, הנוכחות שלך גורמת לי לאי נוחות ואני מבקש שתעזוב".

– "אני מבין. האמת שחשבתי שאתה מוכן לשים את מה שקרה מאחורינו. אני מבין שטעיתי.

ברשותך, אפרד מכולם ואומר שאני חייב לצאת בגלל איזה עניין דחוף".

שימו לב איך מתחילה השיחה הזו:

בציון עובדות.

לא רגשות,

לא פרשנויות,

לא כוונות,

לא מחשבות,

אלא נטו מה שקרה.

הדרך לצאת מהסיפור שלנו, היא דרך התבוננות.

לשאול את עצמי: מה אני יודע על הסיטואציה, שניתן לקלוט בחושים?

מה ראיתי, או שמעתי?

וזהו.

לרוב, גם כשנעשה את זה,

הסיפור ימשיך לצעוק לנו בתוך הראש,

הכאב שהוא מעורר, עדיין יהיה שם,

רק שההתבוננות הזו, תאפשר לנו ליצור פתח –

מתן אפשרות לכך שקיים פה סיפור אחר.

היא תאפשר לרגשות לקבל מקום מצד אחד

וגם מסגרת מסויימת מצד שני.

מעל הכל היא תיצור לנו מקום,

גם עבור האדם השני ועל מה שעובר עליו.

היא תאפשר להטיל ספק קטן בסיפור,

שמסופר לנו עכשיו עליו במוח

ולהתחיל לראות אותו, במקום את דמות הרשע המוחלט

שמצטיירת לנו.

בתורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן,

מדבר רבינו על ראיית הטוב ועל לדון לכף זכות,

אפילו את מי שאנחנו רואים כרשע גמור.

הוא מביא שם פסוק מתהילים:

"וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ." (תהילים לז' י').

ה- "עוד מעט", הוא המעט טוב שאתה רואה באדם השני, מפרש רבי נחמן.

אם תתבונן רגע על מקומו – על המקום שממנו הוא פועל, על מה שהוא מרגיש וחווה,

תגלה מהר מאוד שהוא כבר לא שם, הוא כבר לא "הרשע" שציירת לעצמך,

הוא כבר משהו אחר לגמרי.

ההתבוננות משנה את הסיפור.

ההתבוננות מחסלת שינאת חינם.