(כמו עכשיו), שאני ניגש למלאכת הכתיבה
ו…. כלום. השכל ישן, הלב יבש
ועל גבי זה, כל מני הפרעות ברקע (טלפונים, הודעות, ילדים רבים…).
כאילו המציאות הפנימית והחיצונית, קשרו נגדי קשר.

זה קורה לכולנו, בכל מני עניינים:
אנחנו ניגשים לעשות משהו,
לברוא מתוך הפנימיות שלנו איזה דבר חדש אל העולם,
אפילו (או אולי בעיקר כשזה) דבר שבקדושה
ונתקלים בהתקוממות של המציאות כנגדנו,
או בשמה המוכר יותר: מניעות.

ומה בסה”כ רציתי? לכתוב איזה דבר תורה,
משהו שיש בו שכל ולב
ויעזור לי ובעז”ה גם לכם, לראות את היופי
והשייכות של תורתנו הקדושה לחיים שלנו ביום יום,
להתמודדויות שלנו, למחשבות שלנו….
להראות שזו באמת תורת חיים,
כמו שכתב דוד המלך ע”ה:
“במגילת ספר כתוב עלי” (תהילים מ’ ח’).

ומה יהיה אם לא אצליח?
מה יקרה, אם לא אעמוד במשימה? בציפיות?
הרי יש לי אחריות ומחויבות…
חתיכת ביזיון.

ואז מגיע הרגע, שבו אני עוצר,
קורא שוב את מה שכתבתי הרגע ותופס את הראש.
הרי בוודאי התורה מדברת גם על העניין הזה בעצמו.
אם זה חלק מהחיים, זה חייב להיות גם חלק מהתורה.

אז איך נברא דבר חדש?
“בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים
מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.” (בראשית א’ א – ב)

ככה זה מתחיל: בחושך, בבלגן ועם רוח קלה של רצון,
שמרחפת על פני המים.
והמים הם בלב, כמו שכתוב:
“מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ” (משלי כ’ ה’).

צריך רק לתת לרוח – לרצון להניע קצת את המים
ולהעלות משם את העצות הקדושות של התורה,
(כמו שכתוב: “תרי”ג עיטין (עצות) דאורייתא”).
צריך לעצור, להתבונן במה שעובר עלי,
במה שיש לי בלב.
להבין שהחושך והתוהו המאיימים,
הם עצמם חומרי הבניין, שרק מחכים לקבל צורה
ומשמעות ושהתורה הקדושה שלנו,
מכילה כבר את כל העצות שאנחנו צריכים,
כדי לעשות את הדבר שלשמו נבראנו,
כאן, עכשיו, ברגע הזה.

ועל ידי זה, על ידי חיבור השכל והחכמה שבתורה,
עם הבינה שבלב, נוצרת דעת חדשה
בבחינת: “וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר” (בראשית א’ ג’)
ואור הדעת מבטל את כל הפחד והבלבול, המכסים את הלב,
שהם בחינת חרפות וביזיונות ואז ב”ה,
אפשר לכתוב איזה דבר תורה,
שמחבר את השכל והלב ומאיר לי
לעצמי את אור התורה
ומראה לי שוב, איך היא שייכת לי ואני שייך לה
בכל מצב, בכל מקום ובכל זמן.

“והתיקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה
השייך לליבו בעת הזאת, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו:”
(ליקוטי מוהר”ן ל”ד)