אולי אתם רוצים להשתנות, להשתפר? להוציא מעצמכם יותר?

לדעת לשכנע ולהשפיע? 

אולי לא כ”כ הולך לכם במציאת זוגיות? ואם כבר יש זוגיות,

אז אולי גם שם קצת בעיות?

אהה כן – מה עם עבודת ה’? מה אתם לא רוצים ללמוד יותר?

להתחזק? להתפלל בכוונה?

רק תגידו והעולם הזה ישפוך עליכם שפע של פתרונות,

עם הבטחות גדולות לפתור כל בעיה שרק תחשבו עליה,

עם מתכונים בדוקים להצלחה והגעה לשלמות המיוחלת,

לנחת, לרגיעה, לניצחון הסופי המוחלט על העובדה הכי

מתסכלת בבריאה: העולם הזה ואנחנו בכלל, בנוי מכלים שבורים.

תעברו בעולם הזה מקצה לקצה ולא תמצאו בו דבר אחד, או אדם אחד מושלם.

ימים ושנים ודורות, שאנחנו רודפים אחרי השלמות הזו.במידה רבה,

זה בילוי הזמן העיקרי של האנושות, כבר כמעט 6000 שנה.

אפשר להאשים בזה את הנחש. 

הרי הוא הבטיח לנו: “כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם 

כֵּאֱלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע” (בראשית ג’ ה’)

כלומר שיהיה לנו את הכוח לבנות פה כלים, כמו מידת הדין של הקב”ה בעצמו,

שרמוזה בשם אלקים ועי”ז, נוכל סוף סוף להגדיר בעצמנו, מה טוב ומה רע,

מה אמת ומה שקר, מי צדיק ומי רשע.

כי דין, הוא גבול וצמצום – כמו הכוס שמחזיקה את המים, או הגוף שמחזיק

את הנשמה.

כמובן שההבטחה הזו, לא נפלה על אזניים ערלות.

אם זה לא היה מעניין אותנו, לא הייתה לה שום משמעות.

הוא שכח לציין פרט אחד חשוב:

הכלי הוא לא העיקר, הוא רק כלי.

כמו החכם ב- “מעשה מחכם ותם”, האנושות פיתחה חכמות, שכל עניינן,

תיקון הכלים של העולם הזה ועם כל “תיקון” כזה, היא גילתה שברים חדשים.

כמו החכם, היא התאהבה ביכולות בחדשות שלה ובאשליה ש- “רק עוד קצת,

רק עוד תיקון אחד” וזה יהיה מושלם.

היא מצאה לעצמה טקסים ומעמדות, כדי לחגוג את חכמתה ואת הגעתה לפסגה חדשה,

וכמו בוני המגדל, היא ממשיכה לבנות עוד ועוד קומות בלי להכיר בכך שלעולם, לא תוכל להגיע לשמים.

הסיפור הזה, הדימיון המוחלט הזה, נמצא אצל כל אחד ואחת מאיתנו בראש

ויוצר לנו תמהיל מסוכן של גאווה ותסכול, חומרי בגלם של היאוש והכפירה.

וזה בכלל לא משנה, אם אני בונה את המגדל הזה בעניינים גשמיים,

או רוחניים. עצם הניסיון, הוא חסר תוחלת.

מצד שני, יש לנו את התם, שמנהגו היה להיות תמיד בשמחה.

למה? ככה. עניין של מנהג.

עם הלחם היבש שלו,

עם המים הפשוטים,

עם מעיל הפרווה הגס

ועם הסנדלים העקומים שהיה מכין

הוא הצליח למצוא את כל הטעמים.

התם הבין משהו, שכל אותם “חכמים”, ממשיכים לפספס:

בתוך כל כלי, לא משנה כמה הוא שבור, יש אור.

בכל דבר אפשר למצוא יופי, שמחה, תענוג ותועלת.

כל דבר שקורה, כל דבר שיש לנו, כל מי שאנחנו וכל מי שבחיינו,

כמו שהם, כמו שאנחנו – יש שם אור.

אי אפשר בעולם הזה בלי כלים, אי אפשר בלי צמצום.

בלי הכוס, המים ישפכו. בלי הגוף, הנשמה תפרח בחזרה,

למקום שנחצבה ממנו. אבל מצב הכלי, לא אומר כלום, על האור שבתוכו.

ועל ידי שידע לעסוק באומנות זו, לחפש, לבקש ולמצוא את האור שבתוך כל כלי,

זכה לברכה ולעלייה גדולה, עד שנעשה חכם ועשיר וראש השרים של המלך.

וכל זה הוא עניין יעקב ועשיו והברכות.

כי עשיו היה חכם ושואל את אביו, כיצד מעשרים את המלח והתבן,

בבחינת תיקון הדבר שהוא מחוסר תיקון – תיקון הכלים.

ויעקב היה “איש תם יושב אהלים” ועסק תמיד בעבודת ה’,

אלא שעם כל דבקותו וצדקתו לא יכל לקבל הברכות,

עד שהתחפש לעשיו ועטה על עצמו את בגדיו,

בחינת אור בתוך כלי.

ולכן ניתנה ברכתו של יצחק, על ידי:

“הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (בראשית כז’ כב’),

היינו שהברכה שורה ע”י שמתגלה קול יעקב,

בחינת תפילה ולימוד, בחינת אור, בתוך ידי עשיו, בחינת עשייה וכלים.

ומה מכל זה העצה עבורנו?

תסתכלו ימינה ושמאלה, תסתכלו על עצמכם ועל האנשים שסובבים אתכם,

תפסיקו לנסות לתקן הכל ותתחילו לחפש את האור שכבר נמצא בפנים.

“על-ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, 

על-ידי-זה “והתבוננת על מקומו ואיננו”, 

הינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, 

כי על-ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, 

איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, 

על-ידי-זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות.” (ליקוטי מוהר”ן רפ”ב)